אנחנו בתקופה שבה אנו חיים על זמן שאול, או, ליתר דיוק, זמן מושאל. מחד חיל-האוויר, המוסד והמודיעין הוכיחו עליונות דמיונית בשמי איראן, פגענו, הרתענו והראינו לכל העולם ש"היד הארוכה של ישראל" זו לא רק סיסמה של טקסים צבאיים והצהרות מפי שרי-ממשלה. ומאידך, כאשר אבק התהילה שוקע, התמונה שמתגלה רחוקה מלהיות תמונה של "ניצחון מוחלט". האטום עדיין קבור אי-שם במערות איראן וברור לנו שהאיראנים יודעים בדיוק היכן הוא נמצא – אפילו אם אולי קשה להגיע אליו ברגע זה. משמרות המהפכה עדיין מחזיקים במושכות ויש להם אוהדים רבים, טילים עדיין מכוונים למרכזי הערים שלנו, מוכנים לחולל נזקים לרכוש ולגוף, ומספר רב של טילים קיים עדיין במנהרות של האיראנים. פתחי המנהרות אולי חסומים, אבל בוודאי ניתנים די בקלות לפתיחה.
הבלבול הנוכחי, לפחות אצלי, נובע מהפער הגדול שנע בין היכולת המדהימה שלנו לבין התוצאה הסופית. חיזבאללה אולי ספג מכה אנושה, אך מסתבר שהוא רחוק מלהיות זיכרון היסטורי. הדיבורים על "נטרול חיזבאללה" נשמעים באזניהם של תושבי-הצפון כמו בדיחה גרועה, כאשר האזעקות מפירות שוב ושוב את השקט והתושבים "מבלים" יותר במקלטים ובממ"דים מאשר בבתיהם.
בעזה, החלום על ריביירת-טראמפ עם מלונות-פאר ומסעדות דגים על קו החוף נראה לי כמו פנטזיה רחוקה בשעה שהחמאס בגרסתו השורדת עדיין נוכח בשטח, וברור שהוא מתחזק ומתעצם.
מעל לכל מרחף צילו של המלך או הפריץ, דונלד טראמפ, שיחליט אם פלישה או הסכם; החלטה שעשויה לשנות את פני המזרח התיכון לדורות רבים. בינתיים באיסלמבאד נחרץ גורלנו, בוועדות שאליהן אפילו לא הזמינו אותנו. יש משהו משפיל, ואולי אף מפכח, בהכרה שאנו תלויים במי שמאכיל אותנו. זוהי מערכת יחסים של תלות שבה הריבונות מתגמדת מול האינטרסים של המעצמה והעומד בראשה – אז לשאלה, האם ניצחנו או הפסדנו, התשובה היא, כפי הנראה, גם וגם.
נכון לזמן כתיבת שורות אלו ניצחנו ללא ספק בקרב של העליונות הטכנולוגית, המודיעינית והמבצעית, אך טרם ניצחנו בקרב על השקט ועל עתידנו כמדינה. זה, לצערנו, לא בידינו ולא בכוחותינו, בייחוד לאור המחסור המשווע בכוח-אדם לוחם בצבא.
כאשר יתפזר הערפל מעט, אולי נדע אם אנחנו צועדים לשקט או להסלמה, ועד אז, הבלבול הוא המצפן היחידי שיש לנו, וגורלנו, אם נרצה או לא, מנוהל כנראה על-ידי אדם אחד. עד היום איני יודע אם הוא גאון או אוויל, מניפולטור או אסטרטג, פיקח ומתוכנן או נסחף עם הזרם. אבל יהיה דונלד טראמפ אשר יהיה, ההחלטה על הדרך לריביירה בעזה ולסקי בחרמון תעבור דרכו ודרך מסדרונות הבית הלבן, ואנחנו פשוט נשב בחושך, בשקט ובהכנעה, כי אינך יכול להתווכח עם מי שמאכיל אותך ומתחזק אותך בימים קשים אלה.
