סובלנות יהודית
בסמטאות הצרות של ירושלים העתיקה, מקום בו אבני ההיסטוריה האנושית נערמו אלו על אלו, עם תרבויות שונות, דתות שונות ושפות שונות, מתחוללת דרמה מוסרית המטילה צל כבד על דמותה של החברה הישראלית.
בעוד הלב היהודי מחסיר פעימה למשמע דיווחים על גילויי אנטישמיות בברוקלין או בלונדון, ובעודנו מזדעזעים, ובצדק, למראה השפלה של יהודי חבוש שטריימל או עוטה לבוש יהודי מסורתי בנכר, נראה כי בביתנו שלנו, כאן אצלנו, התפתח עיוורון מוסרי מחריד ומסוכן.
הפרדוקס זועק לשמיים. העם שהזיכרון הקולקטיבי שלו ספוג כאב ודמעות על מיעוט שנרדף בגלל דתו ומסורותיו, מוצא בקרבו קומץ פוחזים הנוהגים בבריונות כלפי "האחר". יריקות, התזת-רפש וגז מדמיע מופנים כלפי כמרים ונזירות, הצתה וחילול של מוסדות-דת מוסלמיים ונוצריים, והשיא המזעזע של ניפוץ פסלו של ישו.
מעשים פליליים הם פצע פעור ומדמם ביושרה המוסרית של המדינה שלנו כמדינה ליברלית, דמוקרטית הדוגלת בחופש דת.
אמרתי קודם "קומץ"? אל נטעה. אין מדובר עוד ב"עשבים שוטים" בודדים אלא בעשרות אירועי-תקיפה והטרדה מתועדים מדי שנה, אנשי-דת נוצרים הפכו מטרה לנערים בסמטאות ירושלים ורבים נפגעים ופשוט לא מתלוננים מבושה או מתחושת חוסר-אונים והבנה שזה לא יגיע לכדי טיפול מצד המדינה. מיותר לציין שגם המשטרה אינה פועלת בנחישות נגד אותו "קומץ" גדול. פחות מחמישה אחוז מהתלונות על פשיעה אידיאולוגית מבשילים לכדי כתבי-אישום, נתון המייצר בקרב התוקפים תחושת חסינות מסוכנת. הנתונים הסטטיסטיים מצביעים על מגמה מדאיגה של הסלמה ומתעדים עשרות מקרי-תקיפה והטרדה של אנשי-דת ולמעלה משלושים אירועים של ונדליזם חמור כנגד מוסדות-דת בתקופה קצרה, כולל חילול קברים והצתות חוזרות. לפחות במקרה של ניפוץ הפסל השכילו המדינה והצבא לנקוט בצעדים החריפים המתבקשים במקרה כזה, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי.
מעבר לכיעור המוסרי קיים כאן נזק בלתי-ישוער לתדמיתנו בעולם. בתקופתנו, כאשר כל סרטון הופך ויראלי תוך שניות ספורות, מעשים קיצוניים מסוג זה מספקים דלק לאנטישמים ולשונאי-ישראל. אנחנו מעניקים לשונאינו את ההצדקה לה חיכו. היכולת לצייר את ישראל כמקום חשוך שאינו מכבד את קודשי הזולת.
אלה הם רגעים של בושה עמוקה לכל מי שחופש הפרט והדמוקרטיה יקרים לו. אלה הם הרגעים בהם אני, באופן אישי, מרגיש בושה להיכלל באותה קבוצה נלוזה של ישראלים, ובמקום בו הבושה נעלמת ונאלמת, החוק חייב להתייצב כחומת-מגן. הלל הזקן אמר – "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". מול האנטי-תרבותיות לא מספיקים גינויים רפים לצאת ידי-חובה. כאשר המצפון משתתק – חייב החוק לדבר! חופש הדת חייב להיות מעוגן בחוק ומוגן על-ידו, עם ערבויות משפטיות חזקות וענישה מחמירה ומרתיעה למפרים אותו. הזכות לפולחן דתי ללא פחד וחשש הוא תנאי במדינה דמוקרטית לחברה תקינה ללא הבדל גזע, דת או מוצא. מי שאינו מבין בטוב את חשיבות הסובלנות, ייאלץ להבין זאת דרך ספר החוקים. אנחנו חייבים להוכיח לעולם ובעיקר לעצמנו כי אנחנו ראויים לריבונות, לא רק בכוח הזרוע אלא בעיקר בכוח המוסר והכבוד ההדדי כל אדם באשר הוא אדם.
אולי, במהלך מהפכני משהו, ישקול המשרד הממונה על כך להכניס לתכנית-הלימודים בכל מוסדות החינוך, החל מהגיל הרך, אי-אילו טקסטים שידגישו ויבהירו את חשיבות קבלת השונה ושל הסובלנות הדתית והחברתית?
