החוק ללימוד תורה עבר השבוע בקריאה שלישית. הוויכוח סביב החוק ללימוד תורה מוצג, לעתים, כמאבק שבין עולם התורה לעולם המעשה, אך מבט מפוכח במקורות היהדות מלמד תמונה אחרת לחלוטין. לאורך הדורות לא הייתה סתירה בין לימוד תורה לבין עבודה, אלא דווקא שילוב ביניהן. ההלכה היהודית עצמה חייבה את האב ללמד את בנו מקצוע כחלק בלתי-נפרד מחובותיו של הורה לבנו. בתלמוד (קידושין 63 ע"א), נאמר בפירוש שאב חייב ללמד את בנו תורה, להשיאו אשה וללמדו אומנות. חז"ל אף הוסיפו "כל שאינו מלמד את בנו אומנות – כאילו מלמדו ליסטות."
הדברים אינם שוליים. הם מבטאים תפיסה שלפיה תורה ללא יכולת להתפרנס בכבוד עלולה להביא לתוצאות קשות. כל גדולי-ישראל לאורך הדורות עסקו במלאכה: משה רבנו היה רועה-צאן, דוד המלך היה רועה ולוחם, הנביא עמוס היה בוקר ובולס שקמים והלל הזקן היה חוטב עצים. חז"ל מספרים על רבי יהושע שהיה נפח ועל אבא אומנא שהיה רופא, וכולנו זוכרים את הרמב"ם שהיה רופא ומגדולי אנשי-הדת. העבודה מעולם לא נתפסה כפגיעה בתורה אלא כחלק מחיים יהודיים שלמים.
כך התנהלו החיים גם בקהילות היהודיות שבעיירות באירופה, משם שורשיהם של חלק מן הדתיים. לכל יהודי היה מקצוע – חייט, קצב, שוחט, נפח, ויעידו על כך שמות-המשפחה איתם עלו ארצה – שניידר, פליישר, שכטר ושמידט בהתאמה. הם קבעו עת ומקום גם לתורה. גם כיום זה המצב אצל היהדות החרדית באירופה ובארה"ב, ודווקא משום כך קשה להבין כיצד נוצר בישראל הפער בין המסורת היהודית לבין המציאות שמבקשת לעגן את חוק לימוד תורה, חוק המעודד הימנעות מעבודה ומשרות צבאי עבור ציבור גדול. חוק שלא זו בלבד שהוא מעורר מחלוקת חברתית – הוא מקשה על גיוס חרדים בעתיד, בעוד לימוד תורה הופך למסלול פטור-קבע, נגד תמריץ לשרת בצה"ל, ולהשתלב בשוק העבודה ובחברה הישראלית.
בהקשר זה ראויים להישמע דבריו של הרב ירמי סטביסקי: "התורה יכולה להיות סם-חיים והיא יכולה להיות גם סם-מוות." כאשר התורה מחברת את האדם לעבודה, לאחריות על ילדיו, לתרומה לבניין החברה והגנה על גבולות המדינה – היא סם-החיים; כאשר משתמשים בה כדי להעמיק תלות, לפטור מחובות אזרחיות ולריחוק מהחברה – היא הופכת, חלילה, להיפוכו. בכל העולם המערבי, במקומות בהם יש קהילות גדולות של חרדים, רובם עובדים, מפרנסים את משפחותיהם, משלמים מיסים למדינה ואינם מתקיימים מתקציבי המדינה בהיקפים המוכרים בישראל, ולמרות זאת מצליחים יפה לשלב לימודי-תורה עם חיי-עבודה – לטובתם ולטובת החברה.
חוק נלוז זה והערפל שמסביבו יחזקו את המסגרות החרדיות וייקבעו את "נמות ולא נתגייס", ואם מצב זה יימשך, חלילה, עתידנו יתערער והתורה שמכובדת על כולנו, חרדים, דתיים וחילוניים כאחד, תושפל לרמות של גועל פוליטי ושל כוח, כסף, שליטה וכבוד.
