בני-גילי זוכרים בוודאי את המערכון של "הגשש החיוור" על הגברת זליבנסקי בחדר-המדרגות – מי מקדים לברך בברכת-שלום. היום, כמעט ולא עולים במדרגות, במיוחד כאשר יש מעלית. המעלית היא מקום אידיאלי למחקר על התנהגות אנושית. זה חלל קטן, סגור, זמני, המחייב שיתוף. לעיתים אני עד בחלל הזה להתנהגות קיצונית, לא מנומסת, שלא להגיד מופרעת, שמתחילה עוד בטרם נכנסנו למעלית. ברגע שהדלת נפתחת כל הממתינים בחוץ נדחקים בניסיון להיכנס ולא מאפשרים לאלה שבפנים לצאת. נוצר פקק, אבל – "חשוב לי להיכנס, ומה אכפת לי ממך, אדוני שרוצה לצאת?!" הנוסעים היוצאים מנסים לפלס החוצה את דרכם בין הקהל השועט פנימה. המעלית משמשת כיעד שיש לכבוש ומהר, כי אם אני לא אמהר לכבוש, יש חשש שמישהו אחר יעשה זאת לפני, או חס וחלילה במקומי, ואני אשאר בחוץ.
בשעה טובה נכנסתי, ומיד אני נחשף לסכנה מצד הגברת עם הילד שמאפשרת לו ללחוץ על כל הכפתורים כי הוא ממש רוצה, ואני מוצא את עצמי בוהה בעל-כורחי בדלת המעלית נפתחת ונסגרת בכל קומה וקומה. מה לעשות, הוא ממש רוצה ואין הרבה טעם להעיר לה, כי הכפתורים כבר לחוצים ואין כוח בעולם שישחרר אותם. האיש הגבוה בצד חייב לקיים את שיחת-הטלפון במעלית, למרות שזה לא בריא, מזיק לכולם ולא מקובל; יש שאנשים נדבקים אליך, לאו דווקא בגלל חוסר-מקום וההקפדה היחידה היא לא ליצור בשום פנים ואופן קשר-עין.
המעלית אינה אמצעי תחבורה. היא זירת-קרב. מזל שלתקופה זמנית ולא ארוכה.
אם יש מקום בו האנושות מאבדת שליטה אבל מנסה להיראות כאילו היא בשליטה – זו המעלית. מעין מיקרוגל רגשי. מכניסים כמה אנשים, לוחצים על כמה כפתורים, מוסיפים שתיקה, והמתח מתגבר. טלפון מצלצל באחד הכיסים. הנמען מעיף מבט על הצג – זה החבר הטוב שלו. חייב לענות. הוא גם רגיל לדבר רק דרך רמקול וכך נחשף כל הקהל השבוי לבעיית-הטחורים של החבר שניחן ביכולת דיבור מתארך ומתמשך וסגנון זול ובוטה. שמונה אנשים שעד לפני רגע החיים שלהם לא כללו את בעל הטלפון ובוודאי שלא את בעל-הטחורים, חווים רגע מרגש. מצד אחד מביך, מצד שני מסקרן. הנוכחים עושים עצמם כלא-שומעים, אבל האוזניים רוטטות ממאמץ לא לפספס אף מילה. לעולם אינך יודע מתי תזדקק למידע מעין זה.
האנשים במעלית בדרך-כלל משלימים עם גורלם ותולים את מבטם בתקרה תוך הרהור במעשיהם, שמא המקום מעניש אותי… אולי הייתי בכל-זאת צריך לאפשר לזקנה לחצות את הכביש לפני שדהרתי במעבר-החציה עם הרכב שלי כדי לא לפספס רמזור…
הנה מגיעה היציאה מהמעלית וכולם מנסים להידחף החוצה מהר ככל שניתן כמו אסירים שקיבלו על-תנאי, אבל שם בחוץ עומד מחזור חדש שרוצה להיכנס בכל מחיר… וחוזר חלילה.
כן, המעלית היא מקום אידיאלי למחקר פסיכולוגי. כולנו מתנהגים מוזר כאשר המרחק בינינו לבית הזולת אינו עולה על 15-20 ס"מ ואנחנו נאלצים לנשום את אוויר-ריאותיו של שכננו. את הבושם הזול שלו במקרה הטוב או את ריח הגוף החמוץ שלו במקרה הפחות טוב. המעלית לא יוצרת מבוכה. היא חושפת אותה.
