הגיע אחד הימים הקשים והטעונים ביותר בלוח-שנה. המעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות, מעבר חד בין כאב לשמחה, בין זיכרון-עבר לבין תקווה לעתיד שמודגש יותר ויותר בימים אלה, ימים בם כל אחד מכיר מהיכרות קרובה או רחוקה חלל, חטוף, חבר, בן-משפחה או שכן שאיננו עוד איתנו. עדיין אני זוכר את חברי לספסל הלימודים בבית-הספר לרפואה, חבר שנפל. למדנו יחד, צחקנו יחד וחלמנו את החלום שאותו אני ממשיך, ואצלו החלום נגדע.
תחושת השילוב שבין הכאב הפרטי לכאב הלאומי, הקולקטיבי. איך שתי דקות של צפירה בשעה 11:00 בבוקר עוצרות מדינה שלמות ומעלות דמעות בעיניים. לב של מדינה שלמה מחסיר פעימה באותה עת וחוזר ופועם באותו הקצב. ההבנה שאנשים קרובים ורחוקים, מוכרים ואנונימיים, הקריבו את היקר מכל כדי שאני, ילדיי ונכדיי נוכל לחיות. מאחורי כל חלל יש משפחה, סיפור, חלום שהתנפץ ואנשים דואבים.
הזיכרון שלנו הוא הממשיך את קיומו של המת בתוכנו. הוא המשאיר את חברינו, הורינו, כל אלה שחיו איתנו ועזבו אותנו – בחיים. הם אינם כאן בגופם, אינם מדברים איתי, אינם מגיבים אלי, אבל אני שומע את קולם. הם חיים בזיכרוני ולכן איתי ובתוכי. ברגעים הקטנים שהשאירו אחריהם, במשפט שפעם אמרו לי, בצחוק שלהם, בצליל שמזכיר. המוות לקח מהם כמעט הכל, אבל לא הצליח לקחת את החלק שלהם ברגש שלי, בזיכרון שלי, ולפעמים אני אפילו מדבר איתם במעמקי ליבי. הזיכרון הוא הגשר בין מה שהיה לבין מה שעודנו קיים.
ביום הזיכרון, לפני הצפירה, במהלכה ואחריה אני מרגיש אותם ויודע שהם עדיין איתי.
* * *
זיכרון. הוא מופיע פתאום וללא הזמנה בריח של תבשיל או מאפה, במנגינה מוכרת, בדמות שמזכירה מישהו, במה שאכלנו לפני שנה במקום מסוים, בחברה מסוימת, החברים שהיו לי בילדותי ונעלמו מחיי אך לא מזיכרוני.
במוח שלנו, בין מיליארדי תאים המתקשרים זה עם זה דרך נקודות מגע (סינאפסות), נרשמות כל החוויות, כל הלמידות, כל השיחות, ומאוחסנות במגירות. כל זיכרון בכמה מגירות שונות שניתן לפתוח כל אחת בזמן אחר. אם אכלתי בפריז במסעדת "ל'אנטריקוט", הזכרון יישמר במגירה של צרפת, במגירה של מסעדות, במגירה של לעמוד בתור בשלג, במגירה של סטייק וצ'יפס ובעוד מגירות רבות. זה זיכרון לטווח ארוך. אך יש גם זיכרון קצר-טווח שנמשך דקות או שניות. עם הגיל הזיכרון מתקהה ומגירות נסגרות שלא על מנת לשוב ולהיפתח, או לחילופין, אנחנו מתקשים בפתיחתן ושליפת המידע האצור בהן, ורק לאחר כמה שעות אנחנו מצליחים – ו…נזכרים במה שחמק מאיתנו קודם לכן.
הזיכרונות שלנו הם מי שאנחנו. אנחנו סך הזיכרונות והרצונות והתוכניות, וככל שאנו מזדקנים יש יותר זיכרונות ופחות תוכניות ומשימות.
הזיכרונות דרכם להשתנות. הם מתעוותים עם הזמן ומה שאנחנו בטוחים שהיה, כבר לא בדיוק כפי שהיה, ומה שנאמר בעבר – לא בטוח שנאמר באותו אופן ובאותו הקשר, כי גם אנחנו היום לא בדיוק מה שהיינו פעם ולא משנה אם אנחנו בני עשרים, שישים או שמונים. המוח משתנה, המציאות משתנה.
פעמים רבות, כאשר אנחנו פוגשים חברים מן העבר ומדברים על חוויה מסוימת – כל אחד יזכור אותה אחרת, לפעמים שונה לחלוטין ובהיפוך גמור – כי לכל אחד מאיתנו מסנן משלו עם החלטה מודעת או לא מודעת מה לזכור ומה לשכוח.