ראיתי לפני מספר ימים ראיון עם החייל איציק סעידיאן שניסה בעבר לשים קץ לחייו, שדיבר בין השאר על ההפגנה המתוכננת של הלומי-הקרב. רובם ככולם שקופים. איבדת יד או רגל במלחמה – זה נראה לעיני כל. הנפש שלך נפצעה – אתה שקוף! ואם לא רואים עליך פגיעה חיצונית, משמע, אתה בריא. אבל-זה ממש לא כך!
אין זה סוד שקיימת עלייה משמעותית ומבהילה במספר החיילים השמים קץ לחייהם, גם בשירות הסדיר וגם בשירות המילואים.
בזמן מלחמת יום-הכיפורים ובתשעת החודשים שלאחריה, גויסתי בתוקף תפקידי כרופא וטיפלתי בהלומי-קרב. הייתי עד לכאב ולמצוקה העצומה של החיילים. לא תמיד הטראומה נותנת מיד את אותותיה. החייל עשוי לחוות אותה בזמן המלחמה, אם כטראומה מכוננת אחת ואם כרצף של חוויות טראומטיות הפוצעות אט-אט את הנפש. ברוב המקרים יכול החייל להמשיך ולתפקד למרות החוויות הקשות שהוא חווה, מעין תפקוד על אוטומט, ורק אחרי תקופה, בחלוף השלב החריף, הוא מסוגל בקצב שלו להתחיל לעכל את מה שהדחיק תוך כדי הטראומה. לעיתים זה עלול להגיע אפילו לאחר מספר שנים בעקבות אירוע שלא בהכרח קשור ישירות אליו. זה השלב בו הוא נכנס לפוסט-טראומה, וצריך לחיות עם עצמו, ובפוסט-טראומה זה קשה. קשה לאין-ערוך. הסיוטים, החלומות, הריחות הגורמים להצפה של כל מה ששוכן בתת-מודע שלו; קפיצות לא-רצוניות מכל רחש, רעש או מגע; הדעת מוסחת מכל גירוי – לא רלוונטי, אך מפחיד, מקפיץ; החרדה ומצבי אי-השקט. כל התסמינים האלה אופייניים לכולם, מקשים על החשיבה והריכוז ומביאים לשינויים במצב-הרוח, לדיכאון, לירידה בתפקוד, ולעיתים להתקפי-זעם והתפרצויות.
הנורא מכל היא התחושה שמלווה את האדם הפגוע, תחושה אמיתית, שאיש לא מבין אותך. מי שלא חווה על בשרו, או לא חי, עם אדם פוסט-טראומטי, לא יבין זאת. חוסר-היכולת של האדם לחיות בתנאים האלה עלול להביא אותו לבריחה לסמים, לאלכוהול, ופעמים רבות למחשבות אובדניות. התאבדות זו הנקודה הסופית, כאשר כלו כל הקיצין. הסובל מרגיש שאין תקווה. אין אור בקצה המנהרה, איש לא מבין אותו, ומאין יבוא עזרו? המצוקה הנפשית האמיתית והקשה והכאב הנפשי הקיצוני מביאים למסקנה שלא ניתן להמשיך עוד בחיים האלה. המצב מחריף עוד יותר כאשר יש פלאשבקים שבהם החולה חווה מחדש את הטראומה שוב ושוב והחוויה היא קשה ואינטנסיבית. פלאשבקים עלולים להופיע גם בהקיץ וגם בחלומות והטראומה היא כאן ועכשיו, מלווה בריחות, טעמים, תחושות גוף, לחץ נפשי וגופני ועלולה להימשך זמן רב. וזה רק קצה-קצהו של הקרחון.
בספרות קיימים מחקרים רבים ממלחמות שונות באזורים שונים בעולם. כולם תומכים בקשר שבין הפרעת -דחק פוסט-טראומטית והתאבדות. לכן חשוב כל-כך להאמין, לאבחן ולטפל כמה שיותר מהר על-מנת לתת תקווה לחיים טובים ורגילים. טיפול ותקווה הם כוח המאפשר חזרה והתגברות חלקית על הצלקות בנפש.
מי שלא היה שם, לא יכול להבין, אבל חייבלהאמין!
חשוב שמשרד הביטחון יקצה משאבים ויפתח אגף נפרד, גדול ומתוקצב המוקדש לאלה שנפגעו עמוק כל-כך במלחמתם על הגנת המדינה.