לאחרונה גם התעצבנתי וגם נעצבתי לנוכח יחסי-הגומלין בין הדרג הפוליטי-מדיני לדרג המקצועי. מסתבר שיש במדינתנו נבחרי ציבור מורמים מעם , ולהם יש "פקידים".
מחד, מכנים את הרמטכ"ל, את היועצת המשפטית, את ראש השב"כ ובכירים אחרים במערכת הביטחון בשם "פקידים", כלומר – אנשי מקצוע שעליהם לבצע את מדיניות הממשלה והוראותיה והם נמצאים תחת סמכותה. מאידך – בשל האחריות הכבדה המוטלת עליהם, הם נדרשים לקבל החלטות כבדות-משקל ותדיר הופכים למוקד ביקורת מצד הציבור והדרג המדיני.
מצב זה מחמיר עוד יותר כאשר ההחלטות המקצועיות של אותם "פקידים" אינו עולות בקנה אחד עם הקו, האג'נדה של הדרג המדיני. במקרים כאלה, פוליטיקאים מסוימים מנסים להסיר מעצמם את האחריות ולהעביר אותה לכתפיו של הדרג המקצועי-ביצועי. כמובן, כאשר ההחלטות של הדרג המקצועי מתאימות לקו הפוליטי של הדרג המדיני, או אז זה האחרון ממהר לנכס את כל ההצלחות לעצמו.
מתח זה הקיים לאחרונה בפוליטיקה הישראלית בולט במיוחד. המערכת המשפטית, הצבאית והביטחונית ממונה על ידי הדרג המדיני המתייחס אליה כפקידים, ותואר זה נאמר בפיהם באופן מזלזל. כאשר אוסרים על אדם הבכיר ביותר במערכת ביטחונית להיכנס לישיבת ממשלה או לקבינט באמתלה שהוא רק "פקיד", זה מראה על זלזול מצד הדרג המדיני שיחד עם זה אין לה שום בעיה להטיל את מירב האחריות על אותה מערכת על כתפיו. אז מדוע, למען השם, הם עדיין נתפסים כאחראים לכל המרעין בישין שנוחתים עלינו מדי יום ביומו?!
כי תמיד האשם הוא לא המפקד אלא הש"ג.
=======
קראתי בתחילת השבוע את כתבתה של רוני (פנטנש) מלכאי – "שנה להיעלמות הילדה היימנוט", וחשתי כעס רב. עברה שנה בדיוק מאז נעלמה ילדה בת 9 ממרכז-קליטה בצפת, וכאילו בלעה אותה האדמה. בתקופה הראשונה כל המדינה דאגה. הזמן חלף והדאגה כאילו נמוגה. אפילו לא מזכירים כבר את שמה, והמשפחה האומללה נותרת לבדה לדאוג, לחשוש ולחפש. שנה שלמה!
אני תוהה ביני לבין עצמי – אם השב"כ וכוחות הביטחון מסוגלים לאתר ולתפוש מחבל בודד בשטחים מחוץ לגבולות הקו הירוק תוך תקופה קצרה, למה לא מגיעה לאותה ילדה אבודה התייחסות דומה? איפה כל משרדי הממשלה הקשורים לחיפוש אחריה, כפי שמונה רוני (פנטנש) מלכאי בכתבתה – המשרד לביטחון פנים, משרד החינוך, משרד הקליטה, שהרי היא עדיין עולה חדשה במרכז קליטה – למה כולם שותקים? למה לא פועלים ביתר שאת על מנת למצוא את היימנוט?
אינני יכול להשתחרר מן התחושה שאם היה מדובר כאן בילדה משכבה חברתית אחרת, ומכתובת מגורים אחרת, היו ניתנים משאבים, היה מוקצה יותר כוח-אדם והייתה פעילות מוגברת, אבל כאשר מדובר בילדה אתיופית קטנה וחמודה, עולה חדשה, עם הורים שקטים ועדינים ללא קשרים ב"חלונות הגבוהים" – לאיש לא אכפת.