כשהייתי יותר צעיר ונאיבי, חשבתי שפרוטקשן קיים רק במדינות העולם השלישי, וזו תופעה זניחה, אולי בשולי החברה, במקומות נידחים. אבל גם הנאיביות חלפה, וגם אנחנו, כנראה, חלק מהעולם השלישי ואולי הרביעי.
פרוטקשן פירושו הגנה, אכן אנחנו זקוקים לפרוטקשן מול הפרוטקשן. למעשה, ברור שמדובר בסחיטה – כי אם לא תשלם, יבולע לך. הסחטנים יחבלו בך וברכושך. דרך האיומים מתחילה בנחמדות, באופן לא-מאיים, ממש ברצון טוב לעזור לך ולשמור על רכושך ומפעלך, אבל הסוחטים "יודעים להסביר".
הפתרון של משרד האוצר, לפצות את בעלי-העסקים במקום חברות הביטוח הפרטיות, נלעג ומגוחך. על המדינה להגן על האזרח ולא לממן חלק מהפרוטקשן ולחזק את קיומו.
לצערנו, דורשי הפרוטקשן לא מפחדים. מנסיונם ההולך וגדל הם יודעים שאין מי שיצא מולם, אין משילות, אין משטרה, והפעילות נגדם היא סמלית. לשיטתם, הסיכון התיאורטי שלהם שווה את הרווח.
סחיטת דמי-חסות נתפסת בחברה הנורמטיבית כפשיעה גסה. מפגש בין כוח אלים לבין מצב של חוסר-אונים, אך זו נקודת-מפגש המערערת את יסודות האמנה החברתית של העולם הנאור.
בעבר הרחוק, כל דאלים – גבר, מי שחזק – לקח מהחלש, חוק הג'ונגל. אבל הכוח האמיתי של הפרוטקשן הוא בגרימת חרדה ואי-שקט אצל הנסחט. יש כאן סוג של היפוך תפקידים פסיכולוגי, התוקפן הופך בעיני הקורבן ל"מגן". לעיתים הקורבן חסר-האונים מרגיש צורך לשתף פעולה כדי להחזיר לעצמו שקט, והתשלום החודשי או השבועי משמש לקרבן כמעין טקס הרגעה. הוא שילם את מס הפחד שלו וקנה בתמורה שקט נפשי. וודאות בעולם כאוטי.
לצערנו, המדינה בימים אלה איבדה את המונופול והשליטה על הכוח האלים. ביטחון וצדק חדלו להיות זכויות אזרחיות מולדות במדינה דמוקרטית והפכו למוצר לעשירים שיכולים לשלם או להצטרף או לקחת לעצמם שומרים קשוחים.
הפרוטקשן מנצח לא בגלל הנשק אלא בגלל ההסכמה בשתיקה. תחת לחץ קיומי מוכן האדם הנסחט לשלם בחירותו כדי לקנות אשליה של ביטחון, דבר שמוכיח כי החוסן החברתי ושלטון החוק אינם נמדדים בכוחה של הממשלה או נציגיה – המשטרה, אלא בחוסר האימון של האזרח הרגיל, הנורמטיבי, משלם המיסים העובד קשה לפרנסתו, במערכת שאמורה לשמור ולהגן עליו.
כדי לפרק את מנגנון הפרוטקשן הנעוץ עמוק כל-כך במדינתנו, יש צורך שהמערכת המשטרתית והמשפטית תתחיל ליזום ולא רק להגיב בדיעבד למקרים שמתגלים; להחמיר את הענישה ולהגדיר את העבריינים לא כסחטנים אלא כפוגעים בביטחון ובריבונות המדינה, ועל מחיר העונש לעלות על סך הרווח של הסוחט כדי ש"המודל העסקי" שלו יקרוס.
במקביל על סוחרים וקבלנים להתאגד, כדי שהסחטן ייאלץ להתמודד מול קבוצה מאורגנת ומאוחדת ולא מול אדם בודד.
על המדינה לספק מסלולים בטוחים לקורבנות חושפי-הסחטנות, כדי שהקורבן הנסחט לא יצטרך להסתכן בחייו או ברכושו. בנוסף, אם המדינה תחייב העברת-כספים, במיוחד בענפים הנסחטים, לתשלומים דיגיטליים מבוקרים – הדבר יקשה על העברת כספים שחורים.
כדאי שנבין שהשינוי יכול להתרחש אך ורק כאשר המדינה תבין שפרוטקשן אינו בעיה של בעל-עסק זה או אחר, אלא מחלה ממארת המכרסמת בחוזה הבסיסי שבין האזרח למדינה, וטיבה של מחלה ממארת שהיא מתפשטת ומתפשטת וסופן של גרורותיה להגיע לקיוסק, לחנות, לרשת או לקניון – בקיבוץ, במושב או בערי-המרכז.
