לנשיקה יש משמעויות רבות, ואופן הנשיקה אף עשוי להתפרש באופן שונה בתרבויות שונות. נשיקה יכולה להעיד על חיבה או אהבה, כמו בין בני-זוג, בני-משפחה או סתם חברים; יכולה להעיד על הערצה כמו נישוק כף-רגלו של האפיפיור; נשיקה יכולה להינתן כאות של כבוד, או כסימן של פרידה; כולנו מכירים את הנשיקה הצרפתית הארוטית, וכמובן את נשיקת-האוויר שמחליפות ביניהן נשים. ישנה גם נשיקה על המצח. המנשק כביכול מאציל רוחניות על המנושק. באיסלאם משמעותה של נשיקה במצח היא חיבה עמוקה מצידו של המנשק.
כולנו ראינו כיצד במהלך הטקס המשפיל של השחרור בהפקת החמאס, אולץ עומר שם-טוב לנשק את המחבל שעמד בסמוך לו על מצחו – קבל עם ועולם. כל מי שראה את זווית הצילום הרחבה, המרוחקת, יכול היה לראות בבירור כיצד מורה הצלם לעומר לנשק את המחבל, ואז מתרחק ומכוון את המצלמה כך שהצילום יראה בבירור עד כמה מעריך עומר את "היחס הטוב" לו זכה מצד החמאס בזמן שהותו כחטוף במנהרות בעזה.
ההצגה המתוזמרת בקפידה מצביעה על מכונת-התעמולה ויחסי-הציבור של חמאס. מבחינתם ההשפלה הציבורית והנשיקה (שעומר נתן כמי שכפאו שד – כי אכן כך היה הדבר), נועדו להראות לעולם עד כמה הם שובים נאורים. יש מצב שבמדינות ערב יראו את כך, אבל לצערי לא רק שם. אם הייתה לישראל מערכת הסברה פעילה ויעילה, טוב היה אם היו מראים ומדגישים מה באמת קרה שם בעזה. הרי החמאס לא רק לוחם. הוא פועל בזירת-התודעה. כל צילום, כל צעד, כל סצנה מתוכננים כדי לשרת את הנרטיב שלהם. עומר הוא סמל לאדם תחת מערכת כוח דורסנית עם פרופגנדה חכמה, פסיכולוגיה של ההמון עטופה במסרים מבוימים, בצילומים, בגינונים שחודרים באופן תת-הכרתי לכל צופה. חמאס מבין את כוח המצלמה ומנצל את השליטה המוחלטת שלו בשבוייו כדי להעביר תמונה של חמלה והתחשבות. החמאס יודע שתמונה אחת שווה אלף מילים.
לאחר שחמאס הראה בשבעה באוקטובר למה הוא מסוגל, צריך להיות אידיוט גמור כדי לחשוב שעומר שם-טוב נישק את מחבל החמאס מתוך ספונטניות מתפרצת והבעת-תודה. זה לא הפריע לסעיד חסנין, כרוז בני-סכנין ועיתונאי ותיק, לשבח את חמאס ולגנות את ישראל. לטענתו הנשיקה של עומר נועדה להראות לעולם ולנתניהו את הערכתו על היחס הטוב והאנושי שקיבל בזמן שביו, בניגוד ליחס שמקבלים האסירים הפלסטינים. אותם אסירים שזוכים למטבח עשיר, לימודים ותארים אקדמאים, טלוויזיה ושאר פינוקים. חמאס מבין את כוח המצלמה, שלעיתים חזקה אף יותר מכוח הנשק. פסיכולוגיה העטופה במסרים תת הכרתיים מבוימים, החודרים למוחו של הצופה. סעיד חסנין, עיתונאי ישראלי-ערבי, שדרן רדיו, מוביל דעת-קהל, חי בקרבנו, חשוף מן הרגע הראשון לכל מה שמתרחש בארץ מאז אותה שבת שחורה – איך ייתכן שהוא מרשה להשוות בין ישראל לחמאס ולשבח שובה שמחזיק באזרח ונותן לו הוראות כיצד להתנהג? נראה שבדמוקרטיה שלנו סעיד חסנין אינו חושש להישמע כתומך טרור. לפחות בני-סכנין נקטו עמדה ברורה בתגובה לדבריו והודיעו לו שתפקידו בהתנדבות ככרוז הקבוצה הסתיים בזאת.