נמאס לי וממש כואב לי לכתוב שורות אלו, אבל כאשר צפיתי בטלוויזיה וראיתי אנשים יגעי-יום, בסוף יום עבודה, (יש אנשים שעובדים), עומדים שלוש שעות בפקק, מיוזעים ועצבניים ומביטים במאות חרדים שחוסמים את עורקי-החיים של המדינה בהתלהבות של טיול שנתי או של "פורים-שפיל", הבנתי שזו לא הייתה מחאה לגיטימית. זו הייתה אנרכיה מוחלטת בגיבוי הרבנים. זו הייתה הצהרה ברורה של מיעוט הדורס את הרוב ללא חמלה וללא שותפות גורל. משהו בתוכי ממש נשבר. חשבתי לעצמי שדמוקרטיה היא אמנם שלטון הרוב תוך התחשבות במיעוט וכיבודו, אבל מתי בדיוק חוזה חברתי זה הפך לשלטון המיעוט בגיבוי אנרכיה מוחלטת?
אני מביט מעבר לים ורואה מציאות אחרת: חרדים בברוקלין, בלונדון, באנטוורפן, בפריז עובדים לפרנסתם וגם לומדים ולא מקבלים שקל מהמדינה. הם מתפרנסים בכבוד ואיש אינו חושב שהקדוש-ברוך-הוא חתום להם על הבטחת הכנסה. יש להם הרבה ילדים, ברוך השם, והם אלה שדואגים להם ולא ממשלת ארה"ב או בלגיה. אבל כאן, בארץ הקודש, בחסות הדילרים הפוליטיים, דרעי וגפני, למדו פטנט ישראלי מקורי הייחודי לארץ: אפשר לסחוט את התקציב המדמם של המדינה ועל הדרך לקבל הטבות במיסים, סבסוד מעונות, דיור מוזל וביטוח לאומי נדיב. האבסורד הכי כואב – כאשר מדברים על הנטל, התירוץ הרשמי "הקדוש" – שביטול לימוד תורה הוא חטא, לא תופש כאשר צריך לצעוד שעות רבות ברחובות, לחסום כבישים ולשגע מדינה שלמה, ועוד לצעוק "נמות ולא נתגייס". והכל בחסות הממשלה, ואין פוצה פה ומצפצף לא ראש הממשלה ולא שריו.
נמאס לי להרגיש נסחט ולהרגיש בן-ערובה בארצי שלי. בכל פעם שאני נכנס לסופרמרקט או לבית-מרקחת ורואה את החשבון מטפס, וזאת רק כי אני שייך לחצי ה"פראייר" שמשלם על הכל. בני, חתני ונכדיי מסכנים את חייהם בחזית הבוערת בזמן שמגזר זה שהולך וגדל, מקבל תקציבי-ענק ומנסה לשכנע אותי ש"התורה מגינה".
איש לא מבקש לכלוא אלפי צעירים חרדים. זה לא מעשי ולא יעבוד, אבל הגיע הזמן לחוק פשוט, כואב והגיוני לכל המגזרים – מי שלא נותן – לא מקבל. אבל אם הם רוצים לקחת ולא רוצים לתת – אין בעיה! אין זכות בחירה, אין דרכון, אין רישיון-נהיגה, אין הטבות-מס, אין סבסוד מעונות. נמאס לי להיות שבוי בידיו של חלק מהמגזר שהפך, תחת הנהגה קיצונית, אנטי-יהודי ואנטי-ציוני, שלא לומר טפיל וסחטן בחסות הפוליטיקה.
כואב לי לכתוב מילים אלו. הרי אנחנו עם אחד, אבל כאשר הבית עולה באש והכביש חסום, ותוקפים באלימות אנשים ברכב, נגדם או נגד רכבם, ומטרידים קציני-משטרה, כנראה שאין ברירה אלא לסגור את הברז הציבורי.
אין לנו פריבילגיה לשתוק. כאשר קצינת-משטרה בכירה נוסעת ברכבה לבדה ומותקפת על ידי עשרות חרדים שמנסים להפוך את רכבה עליה, או כאשר חייל במדים יורד מאוטובוס בכניסה לירושלים בירת-ישראל ומותקף באלימות על ידי חרדים וחילוצו מתאפשר רק לאחר שימוש ברימוני-הלם בנוהל חילוץ חטופים, או כאשר דרכן של אם צעירה עם שתי בנותיה נחסמת על ידי קהל חרדים וקריאותיה למשטרה אינן נענות, (מחשש המשטרה שמא הופעתה בזירה תדליק אש גבוהה יותר…), זו כבר חצייה של כל-כך הרבה קווים אדומים שכל בר-דעת מבין שזה הזמן לזעוק חמס.
הגיע העת להגדיר מחדש את גבולות החוזה הישראלי למען עתיד ילדינו ועצם קיומנו במדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית.
