אינני שונא חרדים ואינני שונא דתיים, אבל לאחרונה הקווים האדומים נחצו כאשר קנאת-קיצונים ותאוות-בצע מאיימות על הבית המשותף. אני מוצא את עצמי שוב ושוב נפגע מחלק מן החרדים שפעם קראתי להם "אחיי החרדים", אבל הם כבר לא אחיי. אחים לא מתנהגים כאויבים. כתבתי לא פעם שאני מגדיר עצמי כיהודי. זהות זו חשובה לי ויקרה לליבי. היא מחברת אותי להיסטוריה ולתרבות של העם שלי ולערכים המשפחתיים שלי שמקורם ביהדות ספרד ושאני חולק אותם עם חלק גדול של העם שלי. דווקא מתוך מקום זה איני יכול עוד לעצום עיניים מול קבוצה ההולכת וגדלה של חרדים קיצוניים שעוברת את הגבול ומעשיהם הקרימינליים מעוררים בי חרדה עמוקה וחלחלה. האנשים האלה נוטעים בי את התחושה שאלה לא בני-עמי. אין לי כל קשר איתם. היהדות היפה של "ואהבת לרעך…" ושל "גר, יתום ואלמנה…" שייכת לי אך לא להם, ואיני יכול לסמוך עליהם, כי מטרתם היא רק לנצל אותי ואת שכמותי, ואם לא דרך הפוליטיקה – אז בכוח.
האירועים האחרונים כלפי כבוד השופט סולברג היו קריאת-השכמה כואבת, שלא לומר שפע נורות אדומות. הפוגרום המזעזע שנעשה בביתו ועוד מה שתוכנן לעשות שם, הם מעבר לקו אדום שנרמס ברגל גסה, ועוד ברגל שקוראת לעצמה יהודית. דמו בנפשותיכם אם אירוע כזה היה מבוצע כלפי משפחה יהודית באירופה או בארה"ב. איך היינו מגיבים? כמה היינו מזועזעים ומזדעקים – ובצדק! היינו מכנים זאת פשע שנאה, התעללות ואנטישמיות צרופה. העובדה שזה קרה כאן, אצלנו בבית, על-ידי "אחינו" הופכת את המעשה למכאיב יותר ומרחיק אותי יותר מהם ומהיהדות שלהם. דוגמה מבהילה היא דבריו של הרב יצחק רצאבי שטען כי "כשהמשיח יבוא, נצטרך לסקול את החילונים…מדובר במצווה שאין לפחד ממנה". זו פגיעה ישירה ביהדות. בימי המשיח, אמנם, יחיה זאב עם כבש, אבל לשיטת רצאבי יחיה החרדי ויהרוג את החילוני.
בתיעוד קשה באינסטגרם נראה יהודי לבן-שיער, זקן ופאות הנושא שלט נגד גיוס חרדים, ואומר על חיילי צה"ל: "אני שמח שהם מתים… ואם הילדים שלי היו בצבא, הייתי הורג אותם או מתפלל שימותו."
כיצד הגענו למצב שבו אנשים שאמורים לייצג את תורת-ישראל, מביעים שנאה כזו על מות חיילים, על מי שמגין על חייהם, ואם זו אינה הסתה – כנראה זו טיפשות, בורות ורעות-רוח.
זאת ועוד, גם במישור החוקתי מקדמים "חוק יסוד לימוד תורה" על ידי המפלגות הדתיות המבקש להשוות את מעמדם, זכויותיהם ותנאיהם הסוציאליים והכלכליים של תלמידי-ישיבות לאלה של המשרתים בצבא. אין ספק שזוהי דרך נוספת לעשוק כספים מהקופה הציבורית, כלומר, מהכיס שלי. לא מספיקות להן ההטבות, הסבסודים, המעונות והעובדה שאני מגדל את ילדיהם, (ובאמת מאחל להם שיהיו בריאים), מעבודתי, אבל כפי שאני מפרנס את ילדיי, שיפרנסו הם את ילדיהם.
השילוב שבין הקצנה מילולית ופיזית לבין דרישות כלכליות מנותקות מגדיל את הקרע העמוק שיהיה קשה מאוד לאחותו. כיהודי וכישראלי אני מאמין בערבות הדדית ובכבוד הדדי, אבל כאשר קנאות קיצונית ותרבות ה"שנור" מחליפה את המוסר ומשתמשת באלימות, חובתנו לשרטט גבול ברור ולומר – עד כאן!
