עיתונות

כוחו של האפקט הפסיכולוגי

בזמן כתיבת שורות אלו אינני יודע איך, מתי ואם בכלל תתקוף ישראל את איראן. לדעתי, עדיף שזה יקרה כמה שיותר מאוחר, מבלי להוריד את מפלס האיומים והצהרת הכוונות באופן כללי. האפקט הפסיכולוגי והפחד שקיים עכשיו אצל האיראנים שממתינים ל'בומבה' ואינם יודעים מהיכן ולאן תגיע – שווה את הכול. אני מזכיר לכולנו את הפחד והמתח שאפפו אותנו כאשר חיכינו כאן לתגובה האיראנית, ולמה שלא נלעיט גם אותם מן הטוב הזה?

אומרים שהכי טוב לנקמה כאשר היא מוגשת קרה, אז במחילה, או שלא במחילה, שיתקררו האיראנים, יורידו מגננות, "יתרגלו" למצב – ואז נתקוף. נפלאו ממני ההצהרות הטיפשיות והמיותרות של ההנהגה שלנו, שמודיעה שלא נפגע באטום כדי שלא תפרוץ מלחמה רב-זירתית; שלא נפגע בנפט כדי שהאיראנים לא יתנקמו בשכניהם ומחירי הנפט בעולם לא ימריאו, ושאר הבטחות והרגעות שאנחנו שולחים להם. למה? למה להרגיע אותם? שיתבשלו במיץ של עצמם ואנחנו נעשה מה שיוחלט אצלנו בלי להודיע על כך בראש-חוצות. בינתיים, נאיים, נבהיר שכל האופציות פתוחות, נמנע מיקוד של הכוחות שלהם במקום אחד ונשאיר לעצמנו את גורם ההפתעה. הרי אמרו כבר חז"ל – "סייג לחוכמה – שתיקה". הבעיה היא שחוכמה, שכל ולוחמה פסיכולוגית מזמן אינם מנת-חלקנו בניהול המלחמה הזו. 

***

ובמעבר חד – אל דואר ישראל: דואר ישראל חייב לעבור רפורמה או הפרטה, ומיד! אינני יודע בתור מה הוא מתפקד עכשיו, אבל ברור שלא כדואר. למרות שסמלו לא הוחלף מצבי לצב – התפקוד שלו עשה את המעבר המצער הזה. למיטב זכרוני, לפני שנים רבות היה מגיע מכתב בתוך הארץ תוך ימים ספורים, אבל היום במקרה הטוב הוא מגיע תוך מספר שבועות! (צ'ק שנשלח ממכמורת לאור-יהודה בילה ארבעה שבועות בדרך עד שהגיע מותש למענו…). נכון שרוב האוכלוסייה משתמשת בדואר אלקטרוני, אבל יש דברים שאנשים צריכים או מעדיפים להעביר בדואר רגיל ולא רוצים להשקיע במשלוח על ידי שליח או בחברת שליחים פרטית.

ולא רק על הזמן הארוך אני מלין: לפני החג שלחתי מכתב לחברה ברמת-גן. לא ניתן היה להעבירו בדוא"ל או בפקס. מפאת חשיבותו של המכתב שלחתי אותו בדואר רשום, לכתובת בה מתגוררת החברה כבר זמן רב, ומקבלת דברי-דואר באופן סדיר ושוטף וגם ממני קיבלה בעבר מכתב שהגיע לכתובת זו. אבל הפעם, מסיבה לא ברורה, הוחזר אלינו המכתב עם החותמת "מען לא מוכר", בתוספת מסרון "דווח שהנמען לא ידוע בכתובת". מי דיווח? מי חיפש? הנמענת גרה בכתובת, ידועה ומוכרת ושמה מופיעה על תיבת-הדואר.

או שהדואר לא ניסה, או שהדוור אינו יודע לקרוא עברית, או שטחו עיניו. כנראה קל יותר לשים חותמת ולהחזיר לשולח, ואכן, אתמול שב המכתב אלי, מסוחרר קצת מן הדרך שעבר מהכא להתם ובחזרה.

אז באמת – זה הזמן להפריט את שירות הדואר. דברים כאלה אסור שיקרו בערב שנת 2025 במדינה מודרנית! סליחה, "מודרנית" אמרתי?! אני לוקח את דבריי בחזרה.

חג שמח.