מי אני? מה אני? האם אני רק מערכת שרירים, לב, ריאות, כליות ועוד כמה איברים כרוכים יחד באותה מעטפת עור? מה מבדיל אותי ממך או מכל אחד אחר? סך כל הזכרונות שלי, המעשים שלי בעבר, התוכניות שלי לעתיד, וגם היכולות המיוחדות שלי כפרט שאת חלקן קיבלתי בתורשה לטוב ולרע, ואת חלקן השגתי ופיתחתי בעמל רב. כל אלה יוצרים את האישיות שלי, את מי ומה שאני, וכל אלה נמצאים במוח. ומה קורה כאשר המוח שלנו חולה או מתבלה? אט-אט אני אינני אני, לא יודע מי אני, לא מזהה את משפחתי הקרובה, לא זוכר, לא יודע ולא מבין מאומה. אני דמנטי, אני סקלרוטי, או תחת כל שם אחר, ואינני יודע להתמצא אפילו בתוך הבית שלי. כל זכרונותי, מאוויי ותכניותי התפוגגו ונמוגו ולמעשה אינני חי. אני פשוט קיים. נושם, אוכל, מחרבן ותו לא!
ולמה אני כותב טור זה דווקא היום? כי השבוע הייתי בהצגה בקאמרי ושמה "האבא", עם צוות שחקנים מוכשר ומרגש ובמרכז דביר בנדק. למען השקיפות וההגינות אקדים ואומר שהוא נמנה על ידידיי. ההצגה עוסקת באדם חולה, דמנטי, והצפייה בה תגרום לכם לצאת ולתהות על הוויתכם.זו דרמה אנושית, או, אם תרצו, טרגי-קומדיה אנושית אמיתית העוסקת בגבר בן 60 שלא יודע מי הוא. אולי מהנדס?… אולי רקדן?…אולי קוסם בקרקס?… לא ברור אם יש לו בת אחת, או אולי שתיים, מה שהוא יודע לבטח זה שיש לו שעון. ומה שאנחנו, הצופים, יודעים לבטח זה שאין לו מוח. הוא אמנם הולך, ואוכל, ולמראית-עין נראה שהוא מתפקד, אבל תפקודי-המוח הגבוהים אבדו לבלי שוב, ואפילו הנמוכים נותרו בקושי.
לא ברור באופן חד-משמעי באיזה סוג של דמנסיה מדובר, האם אלצהיימר, או אולי עקב אירועים מוחיים חוזרים, אולי חוסר ויטמינים, אולי פגיעה מוחית, או כל מצב אחר שיכול לגרום לדמנסיה.
המיוחד בהצגה הוא שהיא מכניסה את הצופה למוחו של האבא, אנדרה, לתוך נקודת-המבט הסובייקטיבית שלו: בלבול בסובב אותו, חוסר-אחיזה במציאות, בעיית זיהוי הדמויות ובעיית האי-יציבות. אנדרה והצופים מנסים לחבר את חלקי הפאזל, והיכולת שלנו, הצופים, להזדהות עם המצוקה שבאובדן הזהות גורמת גם לנו לשאול את עצמנו מה זהותנו ואיך היא קשורה לאני שלנו ולחוש את הפחד הקיומי מפני החידלון. דביר משחק באופן מדהים ואותנטי את החולה הדמנטי ומדגיש במשחקו כיצד הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש. המציאות שאנדרה חווה היא-היא המציאות האמיתית והיחידה. אנחנו עוברים טלטלה. אנחנו נכנסים למוחו של אדם דמנטי, דבר המערער אותנו ומכניס אותנו לדיסאוריינטציה. אולי אותה דיסאוריינטציה שחווה החולה הדמנטי ומי יודע מה באמת הוא חווה.
אם אינני יכול לסמוך על עצמי, על זכרונותי, על מי אני יכול לסמוך?
הקטע בו מאבד אנדרה את השעון שלו, השעון שהיה העוגן היחידי הקבוע בחייו, מסמל את אובדן המשמעות של האני. כרופא המטפל בחולים דמנטיים אני עומד לעתים תכופות בפני שאלת כבוד האדם. היחס שלנו לאנשים אהובים לנו הנמצאים במצבים קשים של דמנסיה. השאלה הפילוסופית מי סובל יותר – החולה או קרוביו ומשפחתו, אינה רלוונטית. בשלב מסוים החולה אינו סובל. לפחות כך אנחנו מאמינים, או אולי רוצים להאמין.
זו הצגה עוצמתית ומרגשת. מי יודע מה יהיה איתנו. בואו ניכנס לדמנסיה יחד עם דביר בנדק ואולי נחוש מעט מאותה חוויה קשה, כואבת, מצחיקה ובועטת זו.
