איך אפשר לא להתרגז ממה שקורה סביבנו? מן ההרגשה שמנצלים אותנו, שעובדים עלינו בעיניים? איך אפשר לא להתפלץ מול העובדה שאת המערכת מוביל לא הצדק, לא השוויון, אלא אינטרסים? חצי מדינה מרגישה פראיירית. עשוקה. נגזלת. איך לא תרגיש כך, כאשר בתקופת מלחמה, כאשר חסר ציוד בצפון וחסרות נעליים לחיילים בדרום, וחסרים אפודים קרמיים וציוד הגנה נוסף, ולאחר שהוסכם כבר שהחרדים יקבלו את האתנן הקואליציוני של 14 מיליארד, מעז השר גולדקנופף להכריז שאם לא יעבירו את חוק הגיוס, או חוק ההשתמטות כפי שיותר ראוי לקרוא לו, הוא לא יחתום על התקציב. אין מילים לחוצפה. חסרים חיילים – והם לא מוכנים להתגייס. חסר כסף – והם לא מוכנים לוותר, גם לא לדחות. אבל למרות שלכולם ברור שהחרדים לא יוותרו על סיר הבשר ולא על קנקן השמנת, שלא לומר קצפת, די ברור שהחוק הנלוז הזה יעבור גם יעבור.
אני מרגיש שאני חוזר על עצמי, אבל אני פשוט לא יכול להתאפק. אבדה הבושה בהנהגה העליונה.
כותבת ענת לב-אדלר בפינתה "בקיצור", ואני מצטט – "הם ממתינים בצפיפות, בקור, סובלים ממחסור במים, בתרופות ובמזון" – אבל הכוונה אינה חלילה לחטופים בעזה. הכוונה לגברים הצעירים בבקאו שעלו להשתטח על קברו של רבי נחמן מאומן ונתקעו שם ללא אפשרות לעלות על טיסה ארצה. הבחורים האלה, שרעיון הגיוס לצה"ל רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, גרמו כאן בארץ ללחץ מדיני להחזירם ארצה כדי שחס וחלילה לא ייאלצו להישאר באומן ביום-כיפור, רחמנא ליצלן. אבל מה עם אלפי האזרחים הישראליים שנתקעו ביוון או בקפריסין, שחלקם אמור להתגייס? ואני אומר – לאלוהים פתרונים. אינני צוחק – לאלוהים פתרונים. ענת לב-אדלר מסיימת – הבושה התאבדה!
לא, היא לא התאבדה היא פשוט לא קיימת אצלם. הם גאים במעמדם. שולטים בממשלה. אולי המוסר והצדק התאבדו ואבדו.
***
תל-אביב עיר יפה ובה גנים ציבוריים רבים שהמרחק ביניהם לא גדול במיוחד. בהליכה של דקות ספורות אפשר להגיע מכיכר דיזנגוף לגינת רות או לגן מאיר. מה הבעיה לאפשר לכל מי שחפץ לבו להתפלל בדרכו? להודיע, למשל, שבכיכר דיזנגוף התפילה מעורבת ובגן מאיר ובגינת רות יש הפרדה, יבחר לו כל אחד איפה הוא רוצה להתפלל ואיזו התכנסות הולמת לו יותר, יחיה איש-איש באמונתו ובא לציון גואל ושקט על עם ישראל.
אנשים מחפשים על מה לריב ועל מה להתנגח בעוד שלפעמים יש פתרונות פשוטים שיתאימו לכולם.
