השבוע חגגנו את יום ירושלים.
יום חג שמח לעיר ש”חוברה לה יחדיו”. לא ממש חוברה, לא ממש יחדיו – אבל ישנו פלסטר רופף שמחבר את חלקיה.
ערוצי הטלוויזיה הקדישו את היום לירושלים: לתהלוכות הדגלים, להצהרות המנהיגים, לנאום ראש הממשלה – אבל הראו גם מחזות אחרים, אם כי בצנעה.
המפכ”ל דיבר על מספר עימותים שכוחות הביטחון השתלטו עליהם. כולם דיברו על איזה יופי, שהכול בסדר, ואפילו הטילים שלפי “סרן שמועתי” היו אמורים להגיע לירושלים בשש או בשבע – לא הגיעו.
אכן, האירוע היה מרשים: אלפי צעירים, אלפי דגלים. אבל בין השיטין צצו גם תופעות מאוד לא יפות, שלא לומר – מכוערות. אי אפשר היה להתעלם ממסלול התהלוכה שעבר ברובע המוסלמי, ומהיחס של חלק – אמנם קטן – מן הצועדים לאוכלוסייה המקומית.
אי-אפשר היה להתעלם מהשירה האלימה והגזענית, כמו “שיישרף לכם הכפר”, מפיהם של “זמרים”, או מהבעיטה שכיוון אחד החוגגים לעבר אישה ערבייה בפתח ביתה.
לא יכולתי שלא לחשוב באותם רגעים על היחס המתנשא, המשפיל והאגרסיבי של חלק מן הגויים כלפי אחינו היהודים בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מדוע שמחה של עם אחד חייבת להיות כרוכה בהשפלה של אוכלוסייה אחרת? למה להכניס לתושבי מזרח ירושלים אצבע בעין?
אפשר – ונכון – היה לעשות הכול בדיוק אותו הדבר, ללא צורך לדחוף, לבעוט, להתיז תרסיס פלפל או להשפיל את הצד השני.
הייתה במקום נוכחות מסיבית של כוחות הביטחון, בדיוק כדי לנטר ולפוגג את נקודות החיכוך, כפי שהצהיר המפכ”ל. מדוע לא מנעו אותם כוחות את ההתנהגות הנלוזה הזו? מדוע לא עיכבו את פורעי החוק והבריונים?
חלק מאותם פוחחים חבשו כיפה לראשם – איך לא זכרו את הצו המקראי לגבי התנהגות אל הזר הגר בתוכנו?
בספר דברים כ”ג, ח’ כתוב בפירוש: ״לא תתעב מצרי, כי גר היית בארץ מצרים״. ״גר״ – הוא המושג שבו מתייחסת תורתנו למעמדם של זרים החיים בקרבנו ובינינו. חבל שדווקא חלק מהאנשים שומרי המצוות מתייחסים בצורה אלימה לגרים.
בתקופת התנ”ך, היו הגרים תושבי הארץ הקדומים – כנענים או זרים אחרים שהגיעו לארץ. היום, האוכלוסייה הזרה החיה בקרבנו היא האוכלוסייה הערבית, שלחלקה – בירושלים ובערים אחרות – יש זכויות אזרח, תעודת זהות כחולה וזכויות להגנה מפני פורעים.
אני מחובר למקורות היהודיים, וכואב לי לראות את ההתנהגות של חובשי כיפות רבים כלפי זרים, גרים וערבים בתוכנו. חלקם גרים כאן מקדמת דנא.
אנחנו ערב חג השבועות – חג הגרים – בו אנו קוראים את מגילת רות המואבייה.
כדאי לחשוב שוב על ההתנהגות שלנו כעם סגולה, כאור לגויים, ביחסנו אל הלא-יהודים.
נתייחס אליהם בכבוד.
לא נשפיל אותם.
ובוודאי שלא נתקע להם אצבע בעין.