גל של אנטישמיות שוטף את העולם, גל של שנאה נגד ישראל ונגד יהודים, גל של רצח והשמצות הנובע משנאה. שנאה היא רגש עתיק שנולד מן הפחד, מבורות, מעלבון ומתחושת-איום. בעבר היה לו תפקיד הישרדותי, אבל היום הרגש הזה תופס מקום של אידיאולוגיה – צורה מסוכנת בהרבה – ואנטישמיות היא דוגמה לכך.
השנאה כלפינו כקבוצה אינה רק בגלל מעשינו במלחמה האחרונה לתחושתם, זו שנאה שמתלבשת על מלחמת-דת ודעות קדומות ומנסה להסיט את דעת העולם באמצעות אויב מדומיין, היהודים-הישראלים, ולהטיל עלינו את האשמה.
משחר ההיסטוריה הייתה אנטישמיות שהחליפה פנים; לעיתים דתית, דם למצות של פסח; לעיתים כלכלית, שיילוק של שקספיר ולעיתים פוליטית, ותמיד אותה תבנית – דה-הומניזציה. היהודי שונה. הוא אינו אותו אדם כמוני וכמו השכנים שלי. הוא נטע זר. לעיתים ניתן לייחס לו כוחות קונספירציה או כוח שטני ומכאן הדרך לגרש אותו, להשמיד אותו, להדיר אותו ולהכות בו – קצרה ביותר.
כיום אנו רואים איך אנשים משכילים נסחפים לגל האנטישמיות הגואה ולעיתים תוך חיפוש אשמים למצוקותיהם החברתיות או הכלכליות, או בתחושתם כיפי-נפש, הרי מבלי להיכנס לעומק הבעיה הם מפנים אצבע מאשימה כלפי מיעוט יהודי החי בקרבם.
המאבק בשנאה דורש חינוך והסברה, לנסות לשכנע בהגיון על-ידי יחסי-ציבור, על-ידי דוברות. אפשר לשלוח נציגים שלנו המעוניינים בכך מקרב החטופים ששבו הביתה, הם ישכילו לדברר למעננו את המצב. סיפור אישי מנצח כל סטריאוטיפ, מפגש אנושי יכול לערער כל אידיאולוגיה של שנאה – למעט במלחמת-דת ורצון האיסלם להקים ח'ליפות בכל העולם.
המאבק באנטישמיות הוא לא רק מאבק שלנו כישראלית וכיהודים, זהו מאבק על דמותה של האנושות.
בתקופה האחרונה, כאשר מדינתנו הייתה במצוקה, יהדות העולם סייעה, תמכה ותרמה; עכשיו כאשר מצב המלחמה נרגע יחסית, ומי יודע עד מתי, הגיע הזמן שאנחנו נתמוך ביהדות העולם נגד האנטישמיות. יהדות העולם חשובה לנו, יש לה תפקיד קריטי במדינות בהן היא נמצאת מתוך יכולתה להשפיע ככוח פוליטי ואף כלכלי על ראשי-מדינות בעולם לתמוך בנו ולחזק אותנו.
