לוגוריאה, שטף מילים ביוונית, היא תסמונת בה האדם חש דחף עצום לדבר במהירות, בשטף, לדחוף מילים בקצב מסחרר. זהו סוג של הפרעה, לעיתים נוירולוגית, לרוב פסיכיאטרית, המופיעה במצב מניה ולעיתים בסכיזופרניה. לפעמים, זו תוצאה של פגיעה באונה השופטת המצחית. לרוב אופיינית להפרעה דו-קוטבית, שהיא הפרעה רגשית-נוירוטית. המופע שלה מלווה בדרך-כלל בביטחון עצמי מופרז ומוגזם, במצב-רוח מוחצן שלא תמיד תואם את הסביבה ובדחפים נפשיים.
הסובלים מתופעה זו מפגיזים את השואל או השומע במונולוגים חסרי-עכבות, לעיתים עד אובדן-שליטה ובשפה פוגענית. ללא פסיקים, ללא נקודות ובקול רם במיוחד.
ולמה אני כותב לכם שיעור זה בפסיכיאטריה? נזכרתי בו בסופ"ש שעבר בראיונות שהתקיימו עם נבחרי-ציבור גם אצל אופירה ולוינסון וגם אצל בן כספית ועמית סגל. איני טוען, חלילה, שזו האבחנה הרפואית של המרואיינים, אבל לכאורה זו הייתה התנהגותם. הטקסטים שברובם מוכנים מראש, מן הסתם, נשלפים במהירות כזו וברצף כזה שלא מאפשר למראיין להכניס שאלה, ואם בדרך פלא הוא מצליח להשחיל קושיה, הרי תשובתם של הלוגוריאים ממשיכה לדבוק בטקסטים איתם באו לאולפן, אמיתיים יותר או פחות, מדויקים יותר או פחות.
אכן, שטף הדיבור ועצירות המחשבה, ותודה לנבחרינו שרעננו עבורי את שיעורי הפסיכיאטריה.
***
ידוע כי חוזקה של שרשרת נמדד ונקבע לפי חוזקה של החוליה החלשה ביותר בה. לצערי, בשרשרת עמנו הנוכחית ישנן כמה וכמה חוליות חלשות, גם בעם וגם בקרב מנהיגיו.
הסקר האחרון שהוצג בחדשות יום שישי לפני שבוע, הראה כי 69% מן הציבור בעד להחזיר ראשית-כל וקודם-כל את החטופים והחללים. פרופ' גולדין, אביו של הדר גולדין שממתין למעלה מעשר שנים להחזרת גופתו של הדר, השם יקום דמו, התבטא באחד הראיונות ואמר, וזה ניסוח חופשי שלי לדבריו – עם שלא מחזיר את חלליו, אחר-כך לא יחזיר את פצועיו וסופו שלא יחזיר גם את חייליו שנפלו בשבי.
רוב העם בעד להחזיר את החיים ואת המתים מיד, עכשיו, ללא דיחוי ובכל מחיר. איני רוצה להגיד מה דעתי על המתנגדים למעט הביטחון שלי שאם, חלילה, היה מי ממשפחתם בשבי, אב, בן, בת או אח, לבטח היה סדר העדיפויות שלהם משתנה לחלוטין.
אבל גרוע מכל הוא היחס המשפיל, המזלזל והמתנשא של חלק קטן מן העם וחלק קטן מחברי-הכנסת והממשלה למשפחות החטופים. מילים כמו – "תקצרי!" או "תוציאו אותה החוצה!" צרבו בלבי כמו ברזל מלובן. התייחסות משפילה וגסה כזו של פסולת עמנו באמירות, בהטחות ואפילו בפגיעות גופניות מחייבת, לדעתי, בנוסף לאות קלון וביוש ציבורי, גם עונש משפטי (אם זה במסגרת החוק). בשר מבשרנו נמק במנהרות עזה, בקור, בחולי וברעב, ומדושני-העונג השבעים מעירים הערות איומות למשפחות שכל עולמן חרב.
בושה, בושה לעם שאלה "נבחריו".
