במשך שנים, כאשר הייתי מטייל בעולם, נשאתי את דגל ישראל בליבי באהבה. גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ. הייתי מצהיר על זהותי היהודית והישראלית בקול רם, בשפה ברורה וללא היסוס. היום אני מסתובב בחו"ל בתחושה לא-נקייה. תחושת-אשמה של מי שנדרש להסתיר את מי שהוא. בטיולי האחרון, כאשר נהג-המונית שאל אותי למוצאי, מצאתי את עצמי משקר לו כמו רוב הישראלים, ואמרתי "איטלקי". פעם אני איטלקי, פעם צרפתי, פעם קפריסאי, חששתי לדבר עברית, לחשתי בפינות, סרקתי את הרחוב בחיפוש אחרי מבטים עוינים או קבוצות-צעירים בעלי חזות מאיימת.
הזהות הלאומית שלי נגזלה ממני. לא רק בגלל האנטישמיות הגואה בחוץ, אלא גם בגלל מה שאנחנו מוציאים החוצה.
האנטי-ישראליות בעולם צומחת לא רק מבורות ושנאה אידיאולוגית, או מתחושה שאנחנו פושעי-מלחמה עקב ההסברה הלקויה שלנו בעולם. חלק לא מבוטל ממנה הוא תוצאה ישירה של "הישראלי המכוער". אנחנו לא יכולים להתעלם מהקשר הישיר שבין ההתנהגות של חלקנו, (יותר מקומץ גדול, לצערי), לבין הבוז שאנחנו קוצרים.
זוכרים את מסיבות "גניבת הברזים" במלונות בטורקיה? זה לא היה אירוע מיקרי. זה היה סמל! גניבת-מגבות הייתה דבר שבשגרה, ואם נחשוב שהשיעור נלמד, הגיעה פרשת "המנגל בחדר המלון" בבטומי שבגאורגיה, גרימת-נזק מכוון בחדרים שכורים והשריפה האיומה בוילה ביוון שפרצה לאחר התעלמות בוטה מהוראות הבטיחות והצתת-אש לברביקיו. ידו של התייר הישראלי מגיעה לכל מקום ומותירה חותם. אלה ישראלים שחושבים ומרגישים שהעולם הוא החצר האחורית של הבית שלהם ואיש לא יגיד להם מה לעשות.
כאשר חלקנו מתנהג כעבריינים בחו"ל, אנחנו נותנים לגיטימציה לשנאה כלפינו. קשה מאוד לזכות באהדה בינלאומית גורפת כאשר אתה מזלזל בחוקי המקום המארח.
ומה עושה משרד-החוץ הישראלי? נחלץ מיד לעזרה! הגיע הזמן לומר את האמת: זו טעות!. משרד-החוץ אינו צריך לשמש כגוף לחילוץ והצלה לעבריינים במודע. מי שבוחר במודע לעבור על חוקי המדינה המארחת, להתעלם מאזהרות בטיחות, או להפר חוק – שיתמודד עם התוצאות בכוחות עצמו ולא על חשבון משלם המיסים.
קיים קשר הדוק בין היכולת שלנו ללכת זקוף בעולם לבין הדרך שבה חלקנו מתנהגים בו. אם אנחנו רוצים שהעולם יכבד את הזהות שלנו, עלינו להתחיל לכבד את הכללים שלו. אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו את הגאווה הישראלית, אבל זה יקרה רק כאשר נבין ש"להיות ישראלי" זה לא פטור מנימוס בסיסי אלא מחוייבות להיות שגרירים של תרבות, כבוד ואחריות. עד אז, לצערי, המוניטין שלנו כישראלים והפחד לדבר עברית בחו"ל יישאר איתנו, וזה מחיר כבד לזהותנו.
אלה המתקשים לנהוג בדרך-ארץ בסיסית ולתת לכל מקום את הכבוד המגיע לו, לדרך-חייו ולתרבותו – יכבדו וישארו בארץ, ולפחות לא יוסיפו שמן למדורת האנטי-ישראליות שלא זקוקה לליבוי נוסף.
