יצר הנקמה הוא יצר טבעי. אדם אשר חש שנעשה לו עוול, שואף להשיב לזה שפגע בו מידה כנגד מידה. בתרבות שלנו נתפס יצר הנקמה כיצר שלילי, אבל הוא טבעי ונותן לנוקם תחושה של עשיית צדק. יש גם הטוענים שהנזק שנגרם לפוגע בעקבות מעשה-הנקמה של הנפגע צריך להיות אפילו חמור יותר – בניגוד לגישה העתיקה של הדדיות ושוויון, בחזקת עין תחת עין ושן תחת שן.
בתקופות העתיקות, בטרם היו משטרה וערכאות משפט שוויוניות, היתה שיטת הנקמה, ובעיקר נקמת-דם, מקובלת לחלוטין. לצערנו היא מקובלת עד היום בחברות מסוימות, כולל אלו החיות איתנו. לעתים מביאה גישה זו למעגלים של רציחות כאשר כל צד חש שזכותו וחובתו "להחזיר" לצד השני כגמולו. הדבר מתפתח כמו כדור-שלג שהולך ומתגלגל לאורך דורות.
בימי הביניים החלו לראשונה לפתח את דרך הפיצוי על עלבון או חבלה בתשלום כספי – כל זאת בניסיון לעצור את אותו כדור-שלג ושובל הרציחות שאין לו סוף, ואולי מסיבה זו גם התחילו לקרוא לכסף – דמים.
חוץ מנקמתו של הפרט, יש גם נקמה בקרב עמים ואומות, שלעתים ניתנת אפילו כצו אלוהי – "זכור את אשר עשה לך עמלק" ובהמשך גם ההוראה "תמחה את זכר עמלק מתחת לשמיים" (איך זה הצליח לנו עד עכשיו?!). או הצו האלוהי למשה רבנו לנקום את נקמת עם ישראל מן המדיינים שפגעו בבני-ישראל.
כל זה היה בעבר. כיום אנו חיים בעולם אחר, עולם שבו יש משטרה ויש בתי-משפט. לא בטוח שתמיד יש צדק, אבל לאיש אין זכות לקחת את החוק לידיו. למרות היצר הטבעי, הנכון ואולי אף הצודק, ולמרות הקושי הרב להתאפק, כאן טמון ההבדל בין אדם לאדם ובית תרבות לתרבות.
השבוע היינו כולנו עדים לאסון הנורא שהתחולל בצפון אצל אחינו הדרוזים. הכאב והצער על מותם, או ליתר דיוק, על רציחתם של ילדים תמימים, שטף את כל המדינה. ברור שהרצון לנקום עז, גם אני כמו כל אחד מרגיש זאת. אין ספק בכלל שחייבת להיות תגובה מצידה של מדינת ישראל על המעשה הנפשע הזה, תגובה כואבת, אבל לא נקמה של עין תחת עין. לא להרוג אזרחים חפים מפשע, לא גברים, לא נשים ולא ילדים. במלחמה כמו במלחמה – צבא מול צבא וכוח לוחם מול כוח לוחם.
התגובה של כוחות הביטחון ברובע דאחיה בביירות וחיסולו של בכיר חזבאללה היא תגובה הולמת, אם כי מספיקה באופן חלקי בלבד.
***
אינני רוצה ואינני יכול לקבוע ולשפוט מה קרה במחנה שדה-תימן. הצבא יחקור ויחליט האם אמנם הייתה התעללות מינית במחבל השבוי. עד שלא תהיינה ראיות ברורות למה שהתחולל, לא ניתן לשלול את האפשרות שאותו מחבל פגע בעצמו כדי להאשים לאחר-מכן את שוביו בהתעללות. אך אם אכן קרה הדבר, זו נקמה שאצל צבא מוסרי כשלנו – מקומה לא יכירנו.
יעמוד השבוי מול בית-המשפט, ואם זה יחליט להענישו ולגזור עליו גזר-דין מוות, זה מה שיהיה. אבל התעללות כנקמה לא רק שאינה הולמת את התרבות שלנו, אלא תשוב מן התרבות החמאסית כבומרנג, מאחר והיא תתן להם לגיטימציה לנהוג כך כלפי החטופים המוחזקים בידיהם. הרי יצאו כבר סרטונים המעידים על ההתעללות שעוברים החטופים במהלך שביים, והרי יצאו כבר אזהרות מטעם גורמי-הביטחון אצלנו שהתריעו נגד התרברבות ביחס שיש לתת למחבלים שבידינו ועל הסכנה שדברי-רהב כאלה עלולים להזיק לחטופים!
די והותר בכך שאנו מספקים לאויבינו מזון, חשמל, רפואה ושאר תנאים המקלים על חייהם. אין צורך לספק להם גם סיבות נוספות להתעלל ביקרים לנו.
