אני ממעיט לראות טלוויזיה בכלל, ועוד פחות – תכניות ריאליטי, אבל מדי פעם יוצא לי להיתקע על תוכניות כאלו, ואני מזדעזע לראות את הנוער שמופיע שם, במיוחד בתכניות בהן יוצרים מצב בו אנשים חייבים להיות ביחד 24/7, להתחרות זה בזה, לשרוד ולהילחם על מקומם.
מצבים כאלה מוציאים מן האנשים את פרצופם האמיתי. מתפתחים קונפליקטים, קומבינות, רכילות קבועה ולעיתים מרושעת, השפלות, ומודגשות בהן דרמות כדי להאדיר את הרייטינג. הבריונות והאלימות ממשיכות גם לחלק מן הצופים שעם יד קלה על המקלדת, דרך הרשתות החברתיות, תוקפים, מגדפים ומאחלים איחולים נוראיים למשתתפים שלא לטעמם, או כדי לחזק את אלה שהם מחבבים, משל הייתם במלחמות הגלדיאטורים או בקורידה. בידור זול להמונים. אבל מי שנמצא בין המשתתפים לבין הצופים זו ההפקה שבאופן מודע, מגמתי ומכוון מנצלת רגעי-חולשה, משברים או התקפי-זעם ליצירת הבידור שפירושו רייטינג!
חלק מהמשתתפים יוצא אחרי התוכנית עם קמפיינים והופך לידוענים, חלק יכול לאבד עבודה, מעמד ולעיתים גם "לזכות" בחרם ציבורי, וחלק קטן אף נכנס למצבים נפשיים של דיכאון, חרדה ובעולם תוארו גם מקרי-התאבדות..
איני יכול להתעלם מהמחשבה שהופכים התנהגות פוגענית, בריונית אלימה או תוקפנות מילולית (וכמעט גופנית) לבידור, ובכך מאפשרים נורמליזציה של התנהגות זו. בתוכניות אלו כל מי שאלים או חריג או תוקפן, עם פה גדול, נשאר זמן רב יותר על המסך ולרוב מגיע לישורת האחרונה.
אותה בריונות "לגאלית" מעוררת בי מחשבה מבחינה אתית וחברתית על החברה שלנו. חלק מן המשתתפים מזדהים ומתיישרים עם דעת הרוב ונחמדים עם כולם כדי לא להיות מבודדים, ואחרים שמנסים לתפוס את תפקיד המנהיג, השולט, משתלטים על החלשים ואז נוצרת היררכיה בין השולטים והנשלטים. לרוב, האגרסיביים המתנהגים בהתנהגות אנטי-חברתית בריונית – הופכים למנהיגים. זה מזכיר, להבדיל, את עולם הפשע ומשפחות הפשע. חלק מן המשתתפים משליכים את בעיותיהם האישיות על האחרים כאשר כל אחד רואה את מומיו במישהו אחר; בודדים מתנתקים רגשית, באמת חלק מצליח ולפעמים מנסה בהפגנת-זלזול להתמודד בעצמו עם חוסר-הביטחון שלו.
הצורך הקבוע להופיע על המסך ולהיאבק על מקומך בתחרות ובעיני הציבור מעלה את הסיכוי להתפרצות תוקפנות והתנהגות חריגה ואנטי-חברתית שחלק מהמשתתפים משתמש בה כטקטיקה למשיכת תשומת-הלב או ליצירת "עליונות", כל זה תוך מודעות למצלמות כצורך להגביר את הדרמה.
לצערנו, כאשר בריונות מקבלת זמן מסך כה רב בתמיכה וללא גינוי ברור, היא עלולה להיתפס כלגיטימית וכמודל התנהגותי מקובל, אותו אנחנו רואים גם בבית-הנבחרים שלנו. גם שם ישנו שילוב בין דינמיקה קבוצתית, דפוסים אישיים שחלקם בפירוש חריגים, והבנה שכמה שאתה יותר אלים, דרמטי, בריון ותוקפן, אתה תופס זמן מסך יותר גדול שפירושו רייטינג, כי יש מצלמות בסביבה והבייס שלך מאזין וצופה.
חבל שאנחנו חברה כל-כך אלימה ובריונית. חבל שזה לא נגמר רק בתוכניות טלוויזיה שונות אלא גם בתוכניות חיינו, בעיקר בשנים האחרונות.