דינא דמלכותא

אחיך בצרה – לא תעזור לו?

אם היינו שומעים שפורעים פושטים על קהילות יהודיות אי-שם בעולם – האם לא היינו נזעקים לעזרתן? בוודאי שכן.

העדה הדרוזית מעולם לא שאפה למדינה עצמאית. כמונו, היהודים, גם הדרוזים פזורים ברחבי העולם, שומרים על דתם ועל זהותם, וכמונו, גם הם נאמנים למדינה שבה הם מתגוררים, בבחינת “דינא דמלכותא – דינא”.

מאז קום המדינה הדרוזים נאמנים למדינת ישראל, משולבים בחברה ובצבא, מקדישים למדינה את גופם ונפשם, וזהותם היא גם עדתית וגם ישראלית.

אינני תמה על הצורך והדחיפות, מתוך אחריות והזדהות, שהקהילה הדרוזית בארץ חשה כלפי אחיהם בסוריה. אין פלא שרצו לעזרתם תוך דרישת סיוע צבאי והומניטרי ממדינתנו המשותפת. טבעי הוא שהם נחלצו לעזרת אחיהם שמעבר לגבול.

נאמנותם בעבר של אלה האחרונים לשלטון הסורי – נאמנות שהייתה לרועץ בעיני חלק מתושבי המדינה – היא התנהגות נורמלית וצפויה. אין לדון אותם לכף חובה אלא לכף זכות. לרוב, הם השתדלו לשמור על נייטרליות ולכבד את ה”מלכותא” שבה הם חיים, ממש כמונו, היהודים, בארצות העולם.

הרצון של הממשלה להישאר מחוץ לסכסוך הסורי – מובן. אך קודם כול ולפני הכול, היא חייבת חוב מוסרי ומשפחתי לדרוזים.

צריך למצוא את שביל הזהב בין מעורבות במלחמת האזרחים הסורית לבין החובה המוסרית שלנו לעזור לאחינו הדרוזים. יש לקבל את הדרוזים בסוריה כאילו היו הדרוזים בארץ, ולסייע להם בדרכים ישירות ועקיפות.

אינני יכול לדבר על העדה הדרוזית מבלי להזכיר את העוול הנורא שנעשה לה כאשר, ביולי 2018, נחקק חוק יסוד הקובע שרק ליהודים בלבד יש זכות להגדרה עצמית במדינה.

העדה הדרוזית, שחבריה הם חלק בלתי נפרד מאזרחי המדינה, שתורמים לחברה ולביטחון, ורבים כל-כך מהם נפלו במלחמות ישראל על הגנת המדינה – עדה דרוזית זו הוצאה, הלכה למעשה, מחוץ לחוק.

העדה הדרוזית בישראל היא סמל ומופת לנאמנות, שותפות ותרומה למדינה. ועל כך אוסיף ואדגיש את גדלות הנפש שהיא מפגינה: למרות החוק המדגיש את האופי היהודי מבלי להדגיש את השוויון לכלל האזרחים – ממשיכים הדרוזים לשרת בגאווה בצה”ל ולהשתלב בכל תחומי החיים.

נאמנותם אינה מובנת מאליה, במיוחד לאור המציאות הקשה בסוריה, שם אחיהם סובלים מרדיפות – דווקא על רקע הלאום שלהם.

יש לחזק מיד, בחקיקה ובהערכה, את הקשר בינינו לבינם, כי העדה הדרוזית היא, ללא ספק, חלק בלתי נפרד וחשוב ביותר בפסיפס הישראלי.