בתיאטרון "הקאמרי" ראיתי השבוע את המחזמר "היי, אוון הנסן". זהו מחזמר אמריקאי עטור פרסים, המספר על נער מתבגר, חרדתי ודכאוני, המוחרם על ידי חבריו לכיתה, ומגיע מבית בעייתי – משפחה חד-הורית, שבה האם עסוקה יותר בעבודתה ובלימודיה מאשר בבנה המתבגר. איתו בכיתה ישנו נער נוסף, קונור, מתבודד, אגרסיבי ודכאוני אף הוא, אשר שם קץ לחייו. בשל שרשרת אי-הבנות, הוריו של קונור מסיקים שאוון היה חברו הטוב ביותר ואיש סודו, ולמעשה מאמצים את אוון אליהם כתחליף לבנם.
מחזה זה פותח צוהר לבעיות של חרדה חברתית, דיכאון וחרמות בבתי ספר, ובמיוחד לבעיית הבדידות. צוות השחקנים הצעירים והמוכשרים של "הקאמרי" מעביר זאת באופן רגיש ואמיתי. נושא חשוב זה של חרדה חברתית וחרמות המובילות להתאבדות בקרב בני נוער עולה שוב ושוב במחזה. נושאים ספציפיים המעסיקים את מוחם של בני גיל ההתבגרות, כמו חברות, זוגיות, מיניות, זהות מינית, חיים ומוות, שזורים במחזה זה ונותנים חומר למחשבה על חוסר המודעות וחוסר הערנות של מערכת החינוך כלפי ילדים חריגים, המוחרמים והנדחים על ידי חבריהם – והתוצאות העגומות.
בעיקרון, בני אדם הם חיות חברתיות, ובדידות היא חוויה נפשית-אישית של חוסר קשרים חברתיים או אינטימיים מספקים, חוסר אינטראקציה עם אנשים בני אותו גיל או בעלי נושאים משותפים, המלווה בתחושה ש"לאיש לא אכפת ממך", אולי רק ממשפחתך הקרובה. תחושה שאינך שייך לקבוצה, אין לך רשת חברתית, תחושה המביאה לרוב להשפעה שלילית על הבריאות הנפשית, וכתוצאה מכך – על הבריאות הפיזית. השימוש ברשתות חברתיות מחמיר את המצב עוד יותר בשנים האחרונות, ולמרות הקשר הווירטואלי ו"אלפי החברים" ברשת, צעירים ומבוגרים רבים מדווחים על תחושת בדידות, ניכור, לחץ וחרדה חברתית. קל יותר לדבר דרך המסכים מאשר פנים אל פנים, קל יותר להיות ביקורתי ושיפוטי ועם אצבע קלה על המקלדת כאשר אינך חייב להזדהות בשם ולהביט בעיניו של מושא הלעג.
הדבר מסוכן לא פחות אצל מבוגרים וקשישים, והשפעתו על הבריאות הגופנית והנפשית גדולה באותה מידה. אובדן חברים וקרובים בני אותו גיל, אובדן בני זוג – כל אלה גורמים לתחושת פחד מהמוות הקרב. הבדידות גוברת גם בגלל הקושי ביכולת ליצור קשרים חברתיים חדשים, וזאת מחמירה לעתים הירידה הקוגניטיבית. קיים קשר הדוק בין בדידות לאובדנות. אנשים בודדים מרגישים חסרי ערך וחסרי משמעות, בתחושה שאיש לא ירגיש בחסרונם אם ייעלמו מן העולם. תחושת בדידות זו היא חוויה פנימית. אמנם אדם יכול להיות מוקף בבני משפחה וחברים אוהבים ולהרגיש בודד, או להיות לבד ולא לחוש תחושה זו, אך אין ספק שרשת חברתית תומכת מקטינה את הסיכון בתחושת הבדידות.
התנדבות ועזרה לאחרים נותנות משמעות ומפחיתות את תחושת הבדידות, וגם מאפשרות יצירת קשרים חברתיים על בסיס עניין משותף. בתקופתנו, כאשר תוחלת החיים ארוכה, הבדידות נפוצה ומסוכנת בכל גיל, אך מסוכנת שבעתיים אצל בני נוער ואצל קשישים.
בואו נביט סביבנו וננסה לאתר את הבודדים והמדוכאים שבין מכרינו. זה יציל אותם וגם יגרום לנו תחושת סיפוק ותגמול.