אני חש תחושה עמוקה של תסכול וכעס בד בבד עם התגברות תחושת אובדן האמון בממשלה שאמורה לדאוג לי, לבריאותי ולרווחתי. התחושות הללו מתעצמות במיוחד בימים שבהם יש שילוב של טרגדיות, ובממוצע בכל יום נהרגים חיילים במלחמה שאת סופה מי ישורנו.
בתחילת השבוע, ביום שבו נהרגו שלושה חיילים, חייל נוסף נפצע קשה וחייל אחר נטל את חייו במו ידיו לאחר שלא עמד בלחץ – במקביל לכל האסונות האלה, עסקה הממשלה במלחמותיה שלה על החלטה פוליטית שמעוררת תחושת חוסר צדק והפקרה שלי, של ילדיי ושל נכדיי תמורת אתנן פוליטי.
כאשר אני צופה בחיילים המוסרים את נפשם, כאלה שנפצעים בגוף ובנפש, בה בשעה שבאותו הזמן מקודם חוק המאפשר לחלק מהאוכלוסייה להמשיך להשתמט משירות צבאי בשם אידיאולוגיה או פוליטיקה – התחושה היא של בגידה, של כאב עמוק ואכזבה קשה מהנהגה שמפקירה אותי ואת שכמותי.
חוסר השוויון בנטל מלווה את החברה הישראלית שנים רבות, לא בגלל סיבות ערכיות, אלא משיקולים פוליטיים וקואליציוניים, והכאב והכאוס הפוליטי מחמיר עוד יותר כשהוא מצטלב עם אובדן ומוות.
כל יום אנו שומעים את צמד המילים המצמרר – "הותר לפרסום". בכל יום נקטעים חיים של בחורים צעירים ונגמרים חיים של הורים, אחים, אחיות ומשפחות שלמות המצטרפות בעל כורחן למשפחת השכול שהולכת ומסתעפת. ההחלטות על חיינו, לשבט או לחסד, אינן נמצאות בידי גוף דמוקרטי, אלא בידי רב זה או אחר שעם כל הכבוד (ולא תמיד יש כבוד) לא נבחר על-ידי, אבל הוא הקובע את עתידי ואת עתיד ילדיי ונכדיי. ילדיו ונכדיו של אותו רב אינם נמצאים בסיכון, כמובן, ויכולים להתפרע בהתרסה קבל עם ועדה – "נמות ולא נתגייס" – בידיעה ברורה שלא ימותו, ומול המצלמה קורעים את צווי הגיוס ומשליכים אותם לאסלה.
וביום הקשה של תחילת השבוע עושה הממשלה סלטות לאחור במאמציה למצוא פשרה ולקיים את חוק ההשתמטות. הרי ברור שהחרדים לא יעזבו את סיר הבשר, לא יוותרו על תקציבי ענק, על סבסוד המעונות, על כספים שמוזרמים אליהם למרות החוסר הקיים למימון שיקום בית החולים סורוקה, למשל, בית חולים המטפל בחיילים פצועים שאיתרע מזלם והם אינם במגזר שלעולם לא ייכנס מתחת לאלונקה.
ובין כל הבזיונות להם ראויה הממשלה זו, מתבלט הבזיון שהתחולל באותו יום כואב ועצוב, כאשר נציגי המילואימניקים התשושים, השחוקים, שחייהם עומדים על עברי פי פחת, נפשם פצועה, חלקם איבדו את פרנסתם וחלקם מתמודדים עם משפחות מתפרקות – הם לא הורשו להיכנס לכנסת, ואלה שנכנסו – סולקו בתואנה זו או אחרת.
בכל פעם בשנתיים האחרונות אני נשבע לעצמי שלא להיכנס לפוליטיקה בטור שלי, אבל קשה להתאפק. אני חש שהממשלה שאמורה לשמור עליי מנצלת אותי, דופקת אותי, מתנהגת אליי כאילו הייתי אידיוט, הופכת אותי לפרה חולבת, ומקריבה את חירותי ואת חיי חיילינו הגיבורים חדורי המוטיבציה על מזבח השלטון. וכל כך כואב לי.