מתחילת השבוע איני ישן היטב. הרב הראשי לישראל. כבוד הרב יצחק יוסף לא הותיר אותנו בספק לגבי כוונותיו. מאז הבהיר הרב – שהוא, אגב, איש-ציבור המקבל את משכורתו מן המדינה שנגדה הוא יוצא, ושאליו הצטרף הרב מאיר צבי ברגמן, זקן חברי מועצת גדולי התורה – כי אם יחייבו את החרדים להתגייס לצה"ל, יקומו כולם כאיש אחד ויהגרו לחו"ל – איני יכול לעצום עין.
מה יהיה? לאן יילכו כל הכספים הקואליציוניים? לאיזו מדינה יהגרו ומאיזה תקציבים יחיו שם, בגולה? מי יבנה להם בתי כנסת, מקוואות, בתי מדרש? מי יתקצב את הרבנים, את הרבניות, את ילדיהם? מי יתמוך כלכלית באברכים, שמתכוונים אך ורק לשבת וללמוד תורה? ואם, רחמנא ליצלן, יהיה על חלקם לעבוד לפרנסתם, מה יהיה אז? מי יאפשר להם לרסס ולהסתיר פניהן של נשים במודעות הפרסומת בחוצות העיר ועל האוטובוסים?
אני מוטרד ומודאג. הם בני עמי, והפרידה מהם תהיה קשה עלי – אבל יש גם את חצי הכוס המלאה: פעם בשנה, שנתיים או ארבע שנים תחגוג חברת אל-על כאשר כולם כאיש אחד ישובו למספר ימים כדי להצביע בבחירות לנציגיהם בכנסת.
אני תוהה. האם הצהרתו של הראשון לציון היא איום או הבטחה? כך או כך – התמיכה בה רחבה, לא רק במגזר הדתי-חרדי. מאז השמיע את דבריו בראש חוצות, שמעתי על יותר ויותר חילונים שהתנדבו לעזור ברכישת כרטיסי הטיסה.
אבל למה אני מודאג כל כך? הלא גם אני הייתי שמח מאוד לשבת וללמוד כל היום, אם כי לאו דווקא מאותם הספרים של אחיי החרדים, ושמישהו אחר יממן אותי ויספק לי את כל צרכיי. אין ספק שצריך להיות טיפש גמור כדי לוותר על כל הטוב הזה, ואפשר להגיד דברים מדברים שונים על אחינו החרדים – אבל טיפשים, הם לא. ברור שהם ימשכו בכל החוטים ויפעילו את כל הפוליטיקאים האפשריים על מנת להעביר את רוע הגזירה. כל הצהרות הרב הן דברים בעלמא, או בשפת בני דודינו – כלאם פאדי!
אני חוזר ושואל שאלות שמטרידות אותי: שבים ואומרים לנו שבאלפיים שנות הגלות של היהודים שמרה עליהם התורה ובזכות זה הגענו עד הלום. תמיהני. אותם יהודים שישבו בכפרים במזרח אירופה או בצפון אפריקה או בכל מקום אחר שאליו גלו, האם רק למדו תורה כל היום וכל הלילה? האם לא עבדו ולא פרנסו את עצמם ואת משפחותיהם? אצל כמה וכמה אישים בתנ"ך נמצא השילוב של תורה ולחימה, למשל, דוד המלך, ואין סתירה בין שני הפנים הללו.
סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי מעל 68% מהציבור היהודי בישראל תומך בשינוי הפטור מגיוס לחרדים.
אני מכבד ומוקיר את לומדי התורה, אבל כשם שאזרח חילוני עוצר את חייו ומפסיק את לימודיו בין בית הספר התיכון לבין האוניברסיטה ל־3 שנים, יכול גם בחור חרדי לעשות הפסקה וללכת לשרת בצה"ל. ואם לא שירות צבאי, אזי לפחות שירות לאומי.
ובא לציון גואל – ולא גועל.
