איני זוכר מתי בימי חיי הבוגרים מצאתי את עיניי דומעות וליבי מתכווץ שוב ושוב כמו במהלך החודשים האחרונים. איש אינו יכול להישאר אדיש מול הכאב, הצער והזעזוע העמוק שעברה החברה שלנו. האסון הנורא שפקד את תושביהם של יישובי העוטף ואת משתתפי מסיבת-הטבע טלטל את כולנו בעוצמה שאת ממדיה קשה לתאר. אוצר המילים שלי, בין אם בעברית ובין אם בכל שפה אחרת העומדת לרשותי, אין בו כדי להביע את גודל הזוועה וההלם שהוטחו בפנינו.
והימים חולפים, ובמקביל אני חווה עיניים דומעות, אבל לב שמתרחב לנוכח התנהגות של העם הנהדר שלנו. עם שמוכיח שוב ושוב את הייחודיות שלו העולה כפורחת מכל השכבות – חרדים כחילונים, ימניים כשמאלנים, יהודים , דרוזים, ערבים או נוצרים. רוח ההתנדבות שוטפת את כולם והנתינה היא אינסופית.
התרגשתי מתעצומות הנפש של הורים שכולים שעמדו בראש מורם יום לאחר שהתבשרו בבשורה הגרועה ביותר, אבל לצד הכאב מצאו מקום בלבם לאחל רפואה שלמה ללוחמים שנפצעו באותה פעולה בה איבדו הם את היקר מכל. מילותיהם שידרו השלמה, גאווה ותקווה שהקורבן לא יהיה לשווא.
נפעמתי מול מסירותו של ארז ברקוביץ', קצין בסיירת גבעתי שאחיו איל הי"ד נהרג בקרב בעזה, ובמקום לשבת "שבעה", קיבל את הסכמת ההורים השכולים וחזר לצאת למסע הכומתה עם חייליו.
התרגשתי כשקראתי על החייל בן זוסמן ז"ל שהשאיר את צוואתו אצל חברתו כדי שתמסור להוריו אם ייפול בקרב. כמה היה גאה למות על הגנת הארץ, איך תכנן עבורם כיצד הם אמורים לנהוג ואיזה תפריט להגיש במהלך ה"שבעה" עליו, ועד כמה היה חד־משמעי בדרישתו שאם ייפול בשבי – אינו מוכן שישוחררו מחבלים תמורתו. איזו גדלות נפש! אי אפשר לקרוא כזו צוואה מבלי שהעיניים תדמענה.
ומילה חמה לאומנים שמשמחים ומעלים חיוך על פניהם של המפונים בבתי-המלון ברחבי המדינה, באים לשיר ביחד עם משפחות החטופים ולתת משענת תומכת, ונענים שוב ושוב לבקשותיהן של משפחות הנופלים, מגיעים להלוויות קורעות-הלב, אוספים כוחות במעמד כזה, ממלאים את הבקשות שהותירו החללים ושרים ליד הקברים הטריים.
אשרינו שזה העם שלנו.
