לכל מי שיש לו ילד, בן או נכד, בן שנתיים וחצי שלוש, או בכל גיל אחר, בין אם הוא ביולוגי או מאומץ, מתחלחל לשמע פסק הדין שנפסק השבוע על ידי כבוד השופט עובד אליאס, שפסק שיש לקחת את הילדה מן האם שנשאה אותה ברחמה תשעה חודשים וילדה אותה, מההורים שגידלו אותה מרגע לידתה, ליוו אותה במסכת ניתוחי לב וטיפולים רפואיים קשים, ישבו ימים ולילות ליד מיטתה וסעדו אותה, היא קראה להם אבא ואמא והם קראו לה סופיה. לא היה להם ספק שהיא שלהם, עד שהגיע פסק הדין, שרוצה לעקור אותה מלב משפחתם ולהעביר אותה לאנשים שלכאורה רק תרמו ביצית וזרע.
איני רוצה להיות במקום השופט. ברור לי שלא הייתה זו עבורו החלטה קלה, אף ברור לי שאין החלטה אחת נכונה. לבי גם עם ההורים הגנטיים שחיכו לילדה שלהם שבעקבות טעות נוראה שלא באשמתם, נוצרה ברחמה של אישה אחרת, גדלה בו, חשה את הדופק שלה, ניזונה מן הדם שלה ונולדה לתא משפחתי אחר.
לדעתי, לגמרי כצופה מהצד, ההורים הביולוגיים גנטיים עושים עוול עם הילדה. השנים הראשונות של ילד, עוד לפני השלב הוורבאלי, מטביעות בו את חותמן. להפריד ילד מהוריו לאחר שנתיים וחצי שלוש, (כי מי יודע מתי תיגמר הסאגה הזו סופית), זה, לראייתי, עוול לתינוקת הקטנה. לא היה כאן סיפור של פונדקאות, להורים שגידלו את סופיה לא הייתה שום כוונה לשמש כבייביסיטר של התינוקת, הם פשוט גידלו ילדה כשלהם והשקיעו בה את כל אהבתם, ואז, לאחר שנתיים וחצי, צריך להחליט מה עדיף לילדה. הזהות הגנטית לא בהכרח תהיה לה טובה יותר, וילד אינו צעצוע שניתן להעברה מיד ליד, אפילו לא מיד אוהבת אחת לשנייה.
הבעיה כרגע כבר אינה בעיה רפואית, אלא סוגייה פילוסופית ואתית, ולכל צד נימוקים כבדי משקל. זה פותח גם דיון לגבי ילדים מאומצים ולגבי פונדקאות.
איני פסיכולוג ילדים ויתכן שאני טועה, ושמח שאינני שופט, אבל עם כל הטרגדיה והכאב שבאירוע הייתי משאיר את הילדה אצל אלה שתפקדו כהוריה עד היום. גנטיקה יכולה לפעול לטובה וגם לרעה, ואם יקרעו את סופיה מן המשפחה שגידלה אותה עוד לפני שנולדה, אם היום ואם בתום ההליך המשפטי, הרי שהנזק שייגרם לה יעלה עשרות מונים על הצדק הפואטי.
לפעמים צריך להיות חכם. לא תמיד צריך להיות צודק.
בכל יום אנחנו רואים את המצב של החיילים בשדה הקרב או כאלה שחזרו ממנו. המצב הגופני והמצב הנפשי. את פצועי הגוף לא קשה לראות. רגל קטועה משאירה חלל שאין להתעלם ממנו, אבל פצעי הנפש מוסתרים, לא תמיד מאובחנים על ידי הלוחם או המערכת ולפעמים מופיעים לידי ביטוי הרבה יותר מאוחר, שבועות, חודשים ואף שנים לאחר הלחימה.
לפי רישומי הצבא, רס"ן במילואים, הנווט אסף דגן, סגר 157 ימי מילואים ב־2023 ו־51 ימי מילואים ב־2024, וישב בבור חיל האוויר במצב גופני ונפשי תקינים. לדברי משפחתו, היה בדרכו למילואים ביום בו שם קץ לחייו. לעניות דעתי, הכי סביר להניח שהיה במצוקה נפשית, סבל מפוסט טראומה ומצב זה גרם לו לשלוח יד בנפשו. משפחתו דורשת להביא אותו לקבורה צבאית, וצה"ל, נכון לרגע כתיבת טור זה, מסרב.
קטונתי להבין סמכויות צבאיות, אבל ברצינות?! על זה אתם מתווכחים עם משפחה שכולה? בזמנים כאלה? הכירו באסף דגן כחלל צה"ל ואשרו לו קבורה צבאית.
לקראת הבאת הטור לדפוס, אישר שר הביטחון ישראל כ"ץ לערוך לו קבורה צבאית מלאה. זה המעט שאפשר לתת למשפחתו בשעתה הקשה ביותר.
