בראיון קורע-לב סיפר הפרשן הפוליטי והיועץ האסטרטגי ברק סרי, על אובדן בתו יובל ששמה קץ לחייה. אינני יכול לתאר דבר קשה יותר מפרידה כזו מבן או בת. יובל הייתה מתמודדת-נפש, סבלה מדיכאון קשה.
עדיין קיימת בארץ סטיגמה משמעותית ובושה ממחלה הקשורה לקשיים נפשיים, אבל המחלה היא מחלה לכל דבר. כמו שבמחלת פרקינסון חסר בגוף דופמין ובמחלת הסוכרת חסר בגוף אינסולין, כך גם במחלות דיכאוניות חסר בגוף סרוטונין – רק שבשפת העם ובתפיסה ה"מקובלת" זו הפרעה נפשית, למרות שכולנו, או לפחות רובנו, כבר מבינים את הקשר בין הגוף לנפש.
דיכאון על כל סוגיו נחשב להפרעה הנפשית השכיחה ביותר בארצות המערב, וההערכה היא שכ-8% עד 10% מהאוכלוסייה מאובחן כסובל ממנה בכל שנה. הסיכוי ללקות בדיכאון לפחות פעם בחיים נע בין 15-20% אצל נשים ו-10-12% בקרב הגברים. כלומר, ההפרעה פוגעת פי שניים וחצי יותר בנשים ויותר בגילאי 15-30, ובקרב קשישים בודדים. מדובר בהפרעה קשה במצב הרוח כולל סימנים גופניים, התנהגותיים ונפשיים. המצב הקליני הזה מגביל בצורה קשה את התפקוד היומיומי של הסובל ממנו. חולים דיכאוניים רבים אינם רוצים לקחת תרופות, או לחילופין, נוטלים את התרופות, אבל ברגע שהרגשתם משתפרת – הם מפסיקים את הטיפול התרופתי.
החולה הדיכאוני לא מסוגל לראות את האור בקצה המנהרה. הוא בטוח שמצבו לא ישתפר לעולם, חש רגשות שליליים, לא מתעניין בדבר, מזניח את עצמו, לא נהנה כלל, מרגיש חרדתי ואומלל וכאילו אין טעם לחיות במצב זה, חש תחושת-ריקנות וחוסר-ערך וחווה רגשות-אשם עקב חוסר-תפקוד, מתקשה בקבלת החלטות, פעוטות ככל שתהיינה, מרבה לחשוב על המוות ואף מנסה לעיתים לשים קץ לחייו.
התסמינים הגופניים עלולים להתבטא בהפרעות עד חוסר בשינה, מצד שני שנת-יתר, ירידה בתיאבון ונדיר יותר, תיאבון מוגבר, ירידה במשקל, כאבים בגוף או בעיות גופניות לא-מוסברות, וירידה בחשק המיני.
יש, כמובן, להבדיל בין סוגי דיכאון שונים, כמו דיכאון תגובתי המופיע כתגובה לאסון כגון אובדן של אדם יקר; דיכאון לאחר לידה; דיכאון כתוצאה מחוסר בהורמון בלוטת-המגן. בין הסיבות לדיכאון אפשר למנות גם את הגנטיקה, כאשר המצב שכיח יותר בקרב משפחה זו או אחרת, תגובה להתעללות גופנית-מינית-נפשית, מצבי-דחק סביבתיים בעקבות שלל אירועי-חיים, (פרידות, מחלות קשות, פיטורים מהעבודה, חוסר יכולת לשלם משכנתא, גירושים, נישואים). כאמור, דיכאון זו מחלה גופנית-נפשית, וכפי שאמרתי בעבר – גוף ונפש חד הם.
חשוב להתייחס ולטפל בדיכאון מהר ככל האפשר. הטיפול העדיף הוא שילוב של טיפול פסיכולוגי CBT – או קוגניטיבי ביחד עם טיפול תרופתי. התרופות יכולות להיות סרוטונין בלבד (SSRI) או בשילוב עם דופמין (SNRI). חשוב ביותר לא להפסיק את הטיפול אפילו אם ההרגשה משתפרת! מאחר והטיפול התרופתי מתחיל להשפיע רק לאחר שלושה שבועות מתחילת לקיחת התרופות – הרי שאם ירגיש החולה בטוב ויפסיק את התרופות, שלושה שבועות לאחר מכן יחזור הדיכאון וישתלט עליו. הטיפול הישן והטוב בנזעי-חשמל מפחיד את החולים, ולא בצדק. כיום הטיפול הזה נעשה בהרדמה כללית ויעילותו מוכחת. בנוסף קיימים גם טיפולים חדשים בגרייה מגנטית או בקטמין ונגזרותיו.
דיכאון הוא מחלה ככל מחלה אחרת, גופנית ונפשית, והטיפול בה חייב להיות מהיר. בדומה למחלות אחרות שבעבר נחשבו לנפשיות בלבד, הרי שכיום אנו יודעים להתייחס אליה כמחלה שהמופע הגופני שלה קיים, משמעותי וברור מאין כמוהו – וזו מחלה שאפשר למות ממנה.
