התקווה היא אור קטן בתקופה של אי-וודאות, אבל התקווה היא לא רק השאיפה לעתיד טוב יותר – היא נשק הישרדותי על מנת להמשיך לחיות ולתפקד ביום-יום. היא מאפשרת לנו להמשיך ברוטינה גם כאשר הכל סביבנו סוער ויש חוסר-וודאות וחוסר-ביטחון. בזמן כתיבת שורות אלו, בשבוע שבו כל תכניות הרדיו והטלוויזיה מדווחות ללא הרף על עסקה, ועל איומיו של טראמפ, ועל הסכמתו או אי-הסכמתו של החמאס, כולנו חשים את אותה תחושה אנושית עמוקה. התחושה שמאפשרת לנו לפחות לשחרר את הדימיון ולראות מעבר למצב הבלתי-אפשרי בו המדינה כולה, ובעיקר משפחות החטופים, נתונות זה זמן רב כל-כך.
להסתכל מעבר לקושי הנורא ולהאמין שאולי הפעם זה יצלח. אולי הפעם יוחזרו החטופים ונוכל להתחיל לחייך ולהאמין בשינוי חיובי. להאמין שנפסיק לשמוע את המשפט המצמרר ומעביר-החלחלה "הותר לפרסום", ולקוות למציאות טובה יותר ולשקט. התקווה לשקט איננה נאיביות. היא אמונה בחוסן שלנו כאומה וכעם וביכולת שלנו לשנות כיוון.
פניהם של כל החטופים כל-כך מוכרים לנו, כולנו חרדים לשלומם וחוששים לבריאותם, ובכל יום שעובר מתגברים החששות והחרדות. עכשיו, כשאנחנו ממתינים לשובם, התקווה היא זו שמחזיקה את כולנו בכלל ואת המשפחות בפרט. האמונה שהחטופים יזכו לשוב הביתה בשלום. כיום, כאשר ישנם המאמצים הדיפלומטיים מכל הכיוונים והלחץ הכבד מארצות-הברית, אני מקווה שגם המתנגדים בקואליציה (אותם אני אישית לא מסוגל להבין), יזכרו, כאנשים דתיים, את קדושת-החיים ואת מצוות פדיון שבויים.
ראוי שמנהיגינו יקחו לתשומת-לבם, שאם נוותר ולא נעשה הכל, אבל הכל, כדי להשיב את החטופים, החיים והחללים, ספק את תישאר רוח-התנדבות בקרבנו. בראשו של כל איש וכל חייל, תקנן המחשבה שמא, אם ייחטף, לא ידאגו לו ולא יחזירו אותו. ומי יהיה אותו אמיץ-לב, או אולי שוטה, שיחזור לגור ליד הגבול, בחוסר ביטחון צבאי מוחלט, במחשבה שחייו עלולים להיות בסכנה? ואם ייחטף לא יוחזר, או חלילה, יוחזר בארון?
החזרת החטופים, מעבר להיותה מצווה וכורח שחובה לעשותו מכל הבחינות, היא גם תמרור המסמן לדורות הבאים, שבמידת הצורך, המדינה לא תפנה אליהם עורף; אלא המדינה תעשה ככל יכולתה ותגייס את כל משאביה על מנת להשיבם לחיק משפחתם, חיים או מתים.