צפיתי בתחילת השבוע בחדשות ערוץ 13, במסגרתן דווח על ישיבת ועדת חוץ וביטחון בראשותו של ח"כ יולי אדלשטיין, העוסקת בשילובם של תלמידי-ישיבות בשירות הביטחון. אחת הנשים שנכחה בוועדה, אמו של לוחם, העזה לצאת נגד האופן בו מתנהל "הגיוס" של תלמידי-הישיבות. "עזות-המצח" של אותה אישה, אם לחייל המשרת בימים אלה ומסכן את חייו מדי יום ביומו, העלתה את חמתו של יו"ר הוועדה, נציגו של השליט, וזה דרש במפגיע לפנות את האם הזועקת מן החדר. כך דרש נציג הממשלה, אותה ממשלה שהקימה את הוועדה, שבימים אלה עוסקת בעניינו של מגזר אשר חלק גדול ממנו לא תורם למאמץ המלחמתי; אדרבא, עושה ככל שביכולתו כדי להתחמק מן הצורך להיכנס מתחת לאלונקה ולתרום את חלקו במאמץ.
אינני יכול להאשים אותה על כי בדרכה החוצה, מובלת באגרסיביות על-ידי שתי מאבטחות, היא הטיחה בפניו של אחד מחברי-הכנסת שישבו שם – "אתה עם הכיפה, הבן שלך לא התגייס ואתה עוד יושב פה?!" והמילים שלא נאמרו אך היו ברורות לגמרי – אתה וזוגתך ישנים היטב בלילה ואינכם חוששים מדפיקה בדלת. אותה דפיקה המבשרת רעות, צליל מבעית שעמו הולכת לישון כל אם ורעייה של חייל בסדיר או במילואים הנמצא באזור לחימה.
אני חש עלבון קשה, עלבון בעבור אותה אם שסולקה בכוח הזרוע מן הוועדה. עלבון כרופא ששירת בשירות מילואים עד אחרי גיל 60, שירות שסופו היה בהתנדבות. עלבון כאב לבן בן 49, אשר למרות ששוחרר מפאת גילו מן הצבא, חתם על שירות מילואים מיומה הראשון של המלחמה. עלבון כאב לבת שהתרומה לקהילה נראתה לה כה חשובה, עד כי יצאה לשנת-שירות קודם לשירות סדיר בצה"ל. עלבון כאב שכל ארבעת ילדיו שירתו בצבא.
אין ספק שמי שיצא עלוב ביותר מכל הסיטואציה הוא יושב-הראש הנכבד. בשביל כיסא הוא שוכח את יושרתו ואת נימוסיו, ועלובים לא פחות ממנו חלק מהיושבים סביב השולחן המעדיפים לקבל מאשר לתת, לדרוש במקום לתרום. חלקם אף מצהירים בריש-גלי שביניהם לא יתגייסו "ומקסימום ילמד תורה בבית הסוהר".
בואו לא נשכח שצה"ל זקוק לפחות לעוד כעשרת אלפים חיילים לשורותיו. אם החרדים ימאנו לתרום את חלקם ולהתגייס – מי יודע לאיזה מצב-ביש נגיע. בשלב זה רוב-רובם נמנע בכלל מלהגיע ללשכת-הגיוס למרות הצווים שקיבל, ובעצם, מה יש להם למהר? הרי נציגיהם בכנסת מבטיחים להם שבעוד רגע יעבור חוק שיפטור אותם מהנטל, אז מה אכפת להם לחכות קצת?