במהלך כל השנה אנחנו משקיעים מאמץ רב בתחזוקת הבית שלנו, בונים ומשפצים דלתות, גדרות, מנעולים, ביטוחים, הכל כדי להרגיש – ביתי הוא מבצרי, מקום שטוב לי ובטוח לי להיות בו, להרגיש שזה המקום שלנו, הוא שייך אך ורק לנו, ויש גבול ברור בין פנים הבית ובין החוץ.
ואז מגיע חג סוכות, ומזכיר לנו, לפחות לשבוע, לוותר על האשליה הזו. לצאת לסוכה ולדעת שהכל ארעי, הכל זמני. דווקא עכשיו זהו מסר משמעותי, כי גם החברה הישראלית עסוקה כבר שנים בבניית-קירות, חומות, גבולות, ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ותיקים ועולים חדשים, מרכז ופריפריה, ועדיין, לצערנו, אשכנזים ומזרחים. כל קבוצה מגדירה את עצמה, אבל גרוע מזה – מגדירה מי הם האחרים. כל צד בטוח שהוא זה שמחזיק בישראליות האמיתית, הנכונה והראויה והוא זה שחייב להנהיג.
האמת היא שכדי שהבית האמיתי שלנו, לא הסוכה הזמנית, יהיה יציב, צריך את כולם. לא חייבים להסכים על הכל, לא חייבים לחשוב אותו הדבר, לא חייבים לוותר על דת או על אמונה, על אידיאולוגיה או על עקרונות, אבל כדי ליצור מדינה צריך ליצור אחדות. אולי כדי לוותר על האמונה שרק חלקנו בעלי-הבית?
הסוכה מזכירה לנו דבר פשוט: הבית שלנו יציב פחות ממה שנדמה לנו, ומה שמחזיק אותו אינם הקירות אלא היכולת לשבת תחת אותו גג. בסוכה איננו נדרשים להיות אותו הדבר, אנחנו נדרשים להיות יחד! הבית הישראלי לא יישמר אם ננסה להפוך כולנו לאותו אדם, הוא יישמר אם נלמד לחיות תחת אותו גג גם כשאנחנו שונים. גם בתוך המשפחה הפרטית בבית שלנו לא תמיד קיימת הסכמה. אחד מצביע ימין, ואחר מצביע שמאל; בשולחן השבת או בצבא – הדתי יושב ליד החילוני, במקום העבודה – המסורתי יושב ליד האתאיסט, דווקא מקומות אלה מוכיחים שישראליות אינה מבחן שבו כולם חייבים לתת את אותה התשובה, והעיקר – אין תשובה אחת נכונה. אנחנו יכולים להתווכח על המדינה, על הממשלה, על דת ועל כלכלה, מותר לכעוס, מותר להתנגד, מותר להיות בטוחים שהצד השני טועה, אבל יש הבדל גדול בין לומר "לדעתי אתה טועה" לבין לומר "או אני או אתה! לך אין מקום כאן."
הסוכה מזכירה לנו שהמקום שייך לכולנו, ולכן השנה, בעוד כחודש, לפני שאנחנו שואלים מי צודק, מי ניצח, מי צריך לפנות את מקומו, צריך לשאול – האם אנחנו מסוגלים ויודעים לשבת יחד?
בסופו של דבר כולנו זמניים כאן. הממשלה תתחלף במוקדם או במאוחר, הכנסת תתחלף, אנחנו נתחלף והסוכה תמשיך להזכיר לנו – כולנו אורחים בה. אנחנו רבים על אדמות, דיעות, כוח, שלטון, ובונים חומות כאילו נהיה כאן לנצח, ושוכחים שהבית "הקבוע" שלנו גם הוא זמני. יגיע יום בו נצא מכאן ואיש לא יקח איתו את הבית, את התואר, את הכסא או את הניצחון בוויכוח. מה שישאר זה רק מה שהשארנו אחרינו. אולי במקום לריב על הבעלות על הבית יש להתחיל לשאול איזה בית אנחנו משאירים לילדינו ונכדינו, כי הכל זמני, הכל ארעי, כולנו אורחים כאן, אני, אתם, אנחנו ולא לעולם חוסן.
