ההחלטה של אדם לשים קץ לחייו אינה החלטה של רגע אחד. לרוב זו תוצאה של תחושה נפשית מתמשכת – ייאוש, כאב וחוסר אונים. תחושה שהמצב לא ישתנה, שאין אור בקצה המנהרה ואין מוצא אחר. מדובר בכאב נפשי עמוק ובלתי נסבל, שאינו מקבל מענה, ואותו אדם אינו יכול עוד להתמודד. התחושה מלווה לעיתים בחוסר ערך עצמי או בחוויות קשות שחוזרות ונשנות, אינן נותנות מנוח לנפש ויוצרות מצוקה מייסרת. מצוקה כזו, יחד עם חוסר תקווה וחוסר אמונה בסיכוי לשינוי, מביאה לדיכאון עמוק, וההתאבדות נראית אז הפתרון היחיד שיביא מנוחה לנשמה ולנפש, ואין דרך אחרת. בחלק מהמקרים מתווספת תחושת אשם כלפי הקרובים והמשפחה על חוסר התפקוד ועל תחושת הנטל. תחושה שאומרת – יהיה טוב יותר לכולם אם לא אהיה כאן יותר.
התאבדות אינה בחירה מושכלת אלא קשורה לעיוות מחשבתי וייאוש, ולכן חשוב לדעת שרוב מקרי ההתאבדות ניתנים למניעה. הרבה אנשים שניסו להתאבד ושרדו, מעידים על עצמם שהם שמחים שהניסיון לא צלח. מה שהציל אותם זו שיחה, טיפול, הקשבה, אמפתיה ותחושה שלמישהו אכפת מהם – שהם חשובים! יש מספר רב של דיווחים שאפילו פנייה של אדם לצ'אט GPT ו"שיחה" איתו מנעה ממנו לעשות את הצעד הדרסטי הזה.
אריאל מאיר טמן ז"ל, שיחד עם עוד שבעה-עשר חיילים שם לאחרונה קץ לחייו, היה, לדברי כל מכריו, איש מיוחד. תלמיד ישיבה שהתנדב למד"א ומיום המלחמה והאסון בנובה, במשך תקופה ארוכה, עבד במחנה שורה בזיהוי חללים. רובם ככולם אנשים צעירים שמצאו את מותם שלא בדרך הטבע. כרופא אני יכול להעיד שאלה מחזות קשים מנשוא, ובמספרים גדולים כל כך הם אינם יכולים שלא להשפיע עמוקות על הנפש.
אף אחד במערך הצבאי והמדיני לא חשב שיש לטפל בכולם: בכל אלה שעבדו במחנה שורה, אלה שניסו נואשות לזהות חללים, אלה שדפקו על דלתות בתים ובישרו למשפחות את הגרוע מכל. אמנם, תוך כדי הפעילות, אתה נסחף, אתה באינרציה, אתה שטוף אדרנלין ואין לך זמן לחשוב או להטמיע את גודל הזוועה. אבל לאחר מכן יוצאים השדים, החלומות חוזרים ונשנים, והזוועות מלוות אותם כל הזמן.
יש לתת טיפול לכולם. גם לאלה שלא מתלוננים, גם לאלה שבטוחים שהם בסדר. אי אפשר להיות בסדר אחרי חוויות כאלו.
הצבא מותש. המילואימניקים מותשים, מתוחים עד קצה גבול היכולת. עוד סבב ועוד סבב, עוד חבר שנפצע ועוד חבר שנהרג. בנוסף לעייפות ושחיקה הם מוטרדים ממחשבות על הבית, האישה, הילדים, העסק והפרנסה. העייפות גוברת, הקשב יורד, והציוד נשחק ומתיישן. חיילים נשלחים למשימות בכלים ישנים ובחלקם לא ממוגנים, ואין פוצה פה ומצפצף. איך זה לא מבינים שיש לשים קץ למצב הזה מהר ככל האפשר? קצין שסירב לבצע משימה של פתיחת ציר בח'אן יונס מחשש לחיי חייליו שיהיו ברכב לא ממוגן, הודח מתפקידו ואוים במאסר – איום שבוטל ברגע האחרון. קצין כזה שסירב לשלוח את פקודיו ברכב לא ממוגן ראוי לצל"ש. מבחינתי זה המודל של מפקד וכזה בדיוק הייתי רוצה עבור נכדיי. המח"ט אמר לו ש"האזור יחסית בטוב"… מה זה "יחסית"? זו מילה אחרת ל"יהיה בסדר". לצערי, בחודשים האחרונים דבר לא בסדר.
משהו גרוע קורה כאן ויש לסיימו, ומיד!