יום שלישי האחרון היה יום עצוב. לראות את ראש-ממשלה עומד על דוכן הנאשמים זה לא מחזה מלבב. איני נהנה לראות את ראש ממשלת ישראל מתפתל בחקירות, מתנצל, מתרץ, מנסה להתחמק מתשובות. הייתי חש נוח יותר בשבילי, האזרח, לו היה יוצא מרצונו לנבצרות למשך תקופת המשפט.
זהו אומנם יום גדול לדמוקרטיה, שמראה לנוער שלנו שגם נשיא וגם ראש-ממשלה אינם מורמים מעם אלא שווים בפני החוק; ושיעור אזרחות מצוין, אבל עדיף שלא היה צורך לקיימו.
משהו סמלי ועצוב לא פחות הוא שהמשפט, מסיבות ביטחוניות-בטיחותיות, נערך באולם 512 המוגן וממוגן שהוכן לצורך משפט לראשי ארגוני-פשע. גם במקריות זו יש משהו לא נעים.
אותה פמליית חברי-כנסת ואוסף השרים שהגיעו כלהקת-מעודדות, אינם מעודדים לדעתי, אלא מזיקים. אם הכל כל כך טוב, לשם מה צריך עידוד? לי זה נראה לא טוב – מה עוד שאחת מחברות-הכנסת, עורכת-דין על-פי השכלתה, הידועה כקולנית במיוחד, מעירה הערות-ביניים, והיא יודעת היטב שאין מקום להתנהגות כזו באולם בית-המשפט. אבל מה לא עושים למען כמה מילים בעיתון או אזכור על המסך?!
כישראלי, וללא כל קשר לנטייתי הפוליטית, אני ברגשות מעורבים – איני שמח לראות את ראש-הממשלה עומד באולם ליד עורך-דינו, כל גופו משדר אי-שקט, ממש לפני תחילת המשפט, כאשר כל הקהל כבר יושב במקומו, וכל זאת כדי לא לתת לצלמים הזדמנות לצלמו יושב על ספסל הנאשמים.
חבל שהגענו למעמד זה. מוטב היה, לדעתי, לסיים את הסאגה הזו בהסדר-טיעון, לחסוך כסף ולהוסיף כבוד לכולנו.
מסיבת העיתונאים ערב המשפט גם היא הייתה, לדעתי, מיותרת ולא הוסיפה כבוד לראש-הממשלה. רבים מן הצופים לא יכלו שלא להיזכר במסיבת העיתונאים של הנשיא-לשעבר קצב, שתקף את התקשורת ולא ענה לעניין. מילותיו של ראש-ממשלתנו – "עכשיו אני מדבר!" הן הדהוד מדויק של אותן מילים בפיו של קצב ב-2009. ראש-הממשלה הכין לעצמו דף עם המסרים שאותם היה חשוב לו להעביר, הוא לא ויתר על ההתקרבנות הקבועה, האשים שהחומרים נגדו הושגו באמצעים לא-כשרים, תשובותיו לשאלות העיתונאים היו לפי מה שהיה לו נוח לענות, ו"פייק ניוז" זו תשובה נוחה מאוד, מסתבר. לרגע היה נראה שהוא עומד לאבד את עשתונותיו כאשר אחת העיתונאיות שאלה אותו שאלה שלא ניתן היה לענות עליה בתואנת "פייק ניוז", וכמובן לא ענה לשאלתה.
לא נעים לראות את ראש-הממשלה על סף איבוד-עשתונות, ואיני יכול להתחמק מן הרופא שבי – אין לי ספק שכל המעמד, הסטרס, שעות הארוכות והלחץ הציבורי והחברתי ודאי שאינם תורמים לבריאותו הגופנית והנפשית של ראש-הממשלה. אולי, ושוב אני חושב כרופא, כדאי לקחת את זה בחשבון ולהפחית במספר הימים בשבוע המיועדים לעדותו, או אולי במספר השעות היומיות שנקבעו לכך.
חבל על כל הסיטואציה בתקופה שמדגישה עוד יותר את הפילוג בעם, כאשר כל צד מאשים את הצד השני בהנדוס התודעה ובמכונות רעל, וכל זאת כאשר הדור הצעיר נלחם, נפצע ונהרג כדי לשמור על המדינה. בעוד המצב הכלכלי מתדרדר, המצב החברתי מתפרק, לי לא נותר אלא לייחל ולקוות שכל זה יחלוף והארץ תשקוט לפחות לארבעים שנה.
