יש קבוצה באוכלוסיה שמצפצפת על הנחיות הממשלה ורשויות החוק ועושה דין לעצמה, וזו לא הפעם הראשונה. בערב ל"ג בעומר היו כ-20-30 אלף איש על הר מירון למרות ההנחיות והאיסורים, דבר שחייב אלפי שוטרים להיות באזור ולסכן את חייהם.
המתח שבין חופש הפולחן והאמונה הדתית לבין שלטון החוק והאחריות לשלום הציבור, בעיקר לאור אירועי-העבר הטרגיים והמציאות הביטחונית המורכבת בצפון, מראה על חוסר-אחריות אזרחית ושלטונית. יש חוק לציבור וחוק אחר לחלק ממנו.
ההצהרה החצופה של אחד ממארגני ההילולה – "המשטרה הודיעה שהם סוגרים את ההר ואנחנו מודיעים שאנחנו פותחים את ההר", יוצרת ואקום מנהיגותי של איש הישר בעיניו יעשה. הטענה "השם יעזור" היא בניגוד לצו המוסרי "ונשמרתם לנפשותיכם", שלא לדבר על פיקוח-נפש שדוחה אפילו את השבת; הטענה שאם אצטדיוני-כדורגל מלאי-קהל פתוחים בעת הזאת היא אולי הגיונית ואולי צודקת, אבל היא לא חוקית.
למען האמת, אותי לא מטרידים פורעי-החוק. אם אדם רוצה במודע או באמונתו לסכן את חייו ואת חיי ילדיו – יבושם לו, אבל הם מסכנים גם את חייהם של אלפי שוטרים שנאלצו להגיע לאזור מסוכן כדי לאכוף את החוק, (ללא הצלחה – יש לציין), ולמנוע כניסת קהל לאזור מסוכן. בנוסף לכך, כפי שראינו בטלוויזיה, ניסיון אכיפת-החוק מול אלפי אנשים הנחושים להפר אותו מוביל לעימותים אלימים, פציעות של שוטרים ושחיקת סמכות המדינה.
התחושה שלי היא שישנה קבוצה הבוחרת לקחת סיכון ולהפר חוק, וכפי שראינו באסון מירון הנורא – האחריות מגולגלת מייד לפתחה של המדינה. נציגי אותה אוכלוסיה יושבים סביב שולחן הממשלה ומקבלים החלטות, בעוד שלמעשה המוסדות שהם מייצגים מצפצפים על אותן החלטות ממש!
נוצר כאן מצב של מדינה בתוך מדינה כאשר עשרות אלפים מגיעים למקום שיכול להיות סכנת-חיים והמדינה לא רק משקיפה מן הצד אלא מאפשרת לאותו מגזר להכתיב סדר-יום בו החוק הוא המלצה בלבד.
אם אותם פורעי-חוק מוכנים למות במקרה בו, חס וחלילה, יפול עליהם פגז או כטב"מ, אינני מוכן שתיפול שערה משערות ראשו של שוטר שבא להגן על החוק ונמצא שם בעל-כרחו.
* * *
מדינת ישראל נמצאת כיום בראש טבלת השימוש העולמית בקנאביס רפואי לנפש. מה שהחל כפתרון חלוצי עבור חולים סופניים ועבור כאלה הסובלים מכאבים כרוניים קשים, הפך בשנים האחרונות למצרך מבוקש שגבולותיו הטשטשו. התפיסה הציבורית, ולצערי גם הרפואית, רואה בקנאביס תרופת פלא לכל מכאוב, ולעיתים ללא סימוכין מדעיים מוצקים או תחת מחלוקת רפואית. כרופא שהוסמך לרשום קנאביס רפואי ולהוציא רשיונות, ויתרתי על זכותי זאת והחזרתי את רשיוני למשרד הבריאות. במערכת הרפואית קיים לחץ בלתי פוסק על הרופאים המורשים להנפיק רשיונות, לעיתים נצפית תוקפנות מצד הפונים או דרישה לקבל רשיון גם כאשר אין התוויה רפואית. לא פעם ראיתי נכד מסיע את סבתו הזקנה בכסא-גלגלים למרפאת-כאב ודורש עבורה קנאביס לעישון, בעוד היא אינה זקוקה כלל לתרופה שעלולה אף לפגוע בה, וכלל אינה מעשנת. בחלק גדול מהמקרים, הדרישה לקנאביס בעישון אינה מיועדת למטרות רפואיות כלל, אלא לזליגה לשוק השחור ועשיית כסף קל. הקנאביס הרפואי הפך למקור רווח מהיר. מבחינה קלינית, לרוב האוכלוסיה טוב, עדיף ויעיל לקבל קנאביס בשמן (טיפות) או במשאף. השפעתם מתמשכת לאורך זמן אם כי תחילת פעולתם איטית יותר והם מספקים מענה רפואי טוב ויעיל. לעומתם, לקנאביס בעישון שעליו מדובר יש השפעה מהירה יותר וקצרה הרבה יותר והוא אמור לעזור במקרים של "כאב מתפרץ" בלבד והתוויתו רק לאחוז קטן מבעלי-הרשיונות.
