בירחון Epoch האחרון קראתי את כתבתו המעניינת של העורך, אייל לוינטר, על חוק ברנדוליני. החוק מיוחס לאלברטו ברנדוליני שניסח אותו בזו הלשון: "כמות האנרגיה הדרושה כדי להפריך שקר גדולה עשרות מונים מכמות האנרגיה הדרושה כדי לייצר אותו." הכותב שואל במאמרו – מדוע לשקר יש תמיד יתרון מבני ומובנה על פני האמת? מסתבר כי שקרן יכול לתפור תוך זמן קצר ביותר סיפור אישי המותאם לציפיות ולרצונות של קהל מאמיניו, בניגוד להוכחת-האמת, שמן הסתם היא מורכבת יותר, לוקח זמן רב כדי לסתור את הסיפור, דבר המאפשר לשקר להתפשט במהירות.
הבעיה אינה נוצרת בעצם הפצת-השקר או הקונספירציה, אלא בנזק המתמשך שנוצר, נזק שאינו אגבי כלל ועיקר, אלא מכוון וישיר!
בשיח הציבורי השקר מתפקד כמנגנון לטשטוש גבולות, להסטת דיונים ענייניים ממסלולם ולהרס האמון הבסיסי במוסדות, בעיתונות ובמערכת החוק, ושותל במוחנו אינפורמציה מגמתית, שקרית או מעוותת, במסווה של אמת צרופה. מי שמפיץ שקרים אינו עושה זאת מתוך תמימות, אלא מתוך תובנה שגם אם וכאשר השקר יחשף בסופו של דבר – הרי הנזק התודעתי כבר נוצר והאפקט של השקר כבר הושג. כדי להתמודד עם תופעה כזו, המענה לא יכול להסתפק בהפרכות עובדתיות או בבדיקת עובדות, שכן אלו בהכרח מגיעות אחרי בדיקה, בירור וזמן רב, ולעולם אינן זוכות לאותה תהודה.
לא צפיתי בסרט "נז"א", אבל ברור לי, כמו לכל בר-דעת שראה את הפרומו שלו, שאין צורך לצפות בו כדי להבין למה הוא נועד ומה בדיוק התכוונו יוצריו להשיג. במקרה זה, לדעתי, המענה היעיל חייב להיות אקטיבי ולהתרחש בבית-המשפט; יש לתבוע את מפיצי הקונספירציה בתביעה על לשון-הרע, ובית-המשפט יאלץ את המפיצים להוכיח ש"אמת דיברו", להביא את המקורות ואת האנשים שלטענתם סיפקו להם את החומרים ועד כה לא נחשפו פניהם, תפקידיהם, שמותיהם או קולותיהם. חובת-ההוכחה תחול עליהם, והם גם לא יוכלו להסתתר מאחורי הנימוק שמעשיהם נעשו בתום-לב. עצם העובדה שהסרט לא הוצג בראש ובראשונה לשלטונות צה"ל כדי לקבל את תגובתם, מעיד כאלף עדים שתום-לב לא היה בראש מעייניהם של היוצרים. ברגע שחורשי-רע כמותם יבינו את המחיר הכלכלי שחייב להיות גדול ומשמעותי, יבינו כי לשקרים יש מחיר כבד. זה, כמובן, לא יפצה על הנזק הממוקד והקשה בתדמיתה של המדינה ותדמיתו של צה"ל כצבא מוסרי, אולי המוסרי ביותר שקיים. אינני תמים, ונזק משני הוא חלק בלתי-נפרד ממחירה של מלחמה, בוודאי במלחמה שצד אחד תוקף מתוך לב-ליבה של אוכלוסיה אזרחית, אבל במהלך המלחמות שמענו שוב ושוב על כרוזים המופצים בעזה לגבי הפצצה קרובה, על פניות של דובר צה"ל בערבית לאזרחים להתפנות מאזור זה או אחר לפני שצה"ל פוגע בו ועד נוהל "הקש בגג", כל זאת על מנת למזער במידת האפשר נזק משני באוכלוסיה של חפים מפשע.
ואם בסרטים עסקינן – זה הזמן, לדעתי, להפיץ בכל העולם את סרט הזוועות של השבעה באוקטובר. יראה העולם וישפוט, יראה את הרצח, האונס, השריפה, וכריתת-האיברים ואת הזוועה, ואולי יקבל פרופורציה על אויבינו ויבין נגד מה ומי אנחנו נלחמים.
סקירה היסטורית מלמדת כי דווקא המומרים היהודים היו מהאכזרים והשונאים ביותר כלפי בני-עמם לשעבר. מספיק להיזכר בהתנהלותם של אנשי-הקאפו במחנות-הריכוז של גרמניה הנאצית.
אכן, נכתב כבר בספר-הספרים – "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" (ישעיהו מ"ט, י"ז).
