היו רגעים שבהם החיים נראו מושלמים: מוזיקה, ריקודים, חברים, תחושת חופש ושחרור. אבל אז, לפתע, קרסה התחושה הזו – ופינתה את מקומה לפחד עמוק, לחוסר אונים, לאימה. בהרצאה שעסקה בקשר בין גוף לנפש, התייחס פרופ’ רפי קרסו לאירועים קשים דוגמת מתקפת הטרור בפסטיבל נובה, כדי להמחיש את הדרך שבה חוויה של שמחה קיצונית יכולה להפוך בבת אחת לטראומה עמוקה, המשאירה חותם ביולוגי ונפשי כאחד.
פרופ’ קרסו תיאר כיצד הגוף הופעל מיידית על ידי מערכת העצבים האוטונומית – מערכת שאחראית על תגובות אינסטינקטיביות כמו נשימה, דופק, עיכול, והפרשת הורמונים. בזמן רוגע, המערכת הפרסימפתטית הייתה פעילה: אנשים חוו שלווה, אושר, והיו מוצפים באנדורפינים – "חומרי האושר" של הגוף. בפסטיבל מוזיקה, לדוגמה, המשתתפים היו במצב רגשי גופני של 'היי': רקדו, חייכו, וחשו חופשיים.
אבל כשאירע האסון – וכשהאיום הופיע בפתאומיות – המוח זיהה סכנה ממשית, והמערכת הסימפתטית נכנסה לפעולה. הגוף שחרר כמויות גדולות של אדרנלין וקורטיזול, הורמוני סטרס שהכינו אותו לבריחה, לחימה, או קפיאה. גם אנשים שהיו תחת השפעת חומרים – אלכוהול או סמים – עברו בבת אחת למצב של דריכות. "המוח מזהה סכנת חיים, וזה גובר על כל השפעה חיצונית", הסביר קרסו. "אפילו אדם ששתה או עישן – יכול תוך שניות לעבור למצב של ערנות על".
למרות תגובת הגוף האוטומטית, התגובות לטראומה לא היו אחידות. פרופ’ קרסו הדגיש כי אופי האדם, הרקע שלו, מצבו הנפשי הכללי, וגם מידת החשיפה הישירה לאירוע – כל אלה השפיעו על עוצמת החוויה. "חלק מהאנשים קפאו במקום, אחרים ברחו – ולפעמים, דווקא אלה שהיו תחת השפעה של חומרים, חוו את הטראומה כאילו בעיכוב רגשי מסוים, מה שייתכן והפחית מעט את עוצמת הפגיעה הנפשית באותו רגע".
בנוסף, הוא התייחס לחשיבות האמונה והחוסן הנפשי: "אדם שמאמין במשהו – באלוהים, ברוח, או אפילו בעצמו – יש לו במה להיאחז. זה מעניק כוח. לעומת זאת, אדם שברגע האימה חווה תחושת סיום טוטאלית – 'אני הולך למות, אין לי תקווה' – הסיכוי שהוא יקרוס נפשית היה גבוה יותר".
לאחר האירוע, התחולל שלב חדש – של ההתמודדות עם ההשלכות. רבים מהניצולים סבלו מתסמינים קלאסיים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD): פלאשבקים, סיוטים, עוררות יתר, ניתוק רגשי, קשיי שינה, והימנעות ממקומות או אנשים שהזכירו את האירוע. "מי שראה מוות בעיניים, או הרגיש שהוא עצמו עומד למות – נמצא בסיכון גבוה מאוד לפתח פוסט-טראומה", הבהיר קרסו.
הוא הוסיף כי הזמן היה מרכיב קריטי: "הטיפול צריך להיות מהיר, מדויק, רגשי ואמפתי. ככל שמתעכבים – כך הפצע הנפשי מתעמק והופך לקשה יותר לריפוי." כל אדם נשא את הטראומה באופן שונה – אך הגוף, המוח והנפש לא שכחו.
