בשבוע שחלף חגגנו את חג פורים – חג המסכות.
מה משמעותה של מסכה? למה בכלל יש צורך במסכות? התשובה, רבותי, היא שאנו כולנו עוטים עלינו מסכות משך רוב ימות השנה ולא רק בפורים. כל אחד ואחד מאיתנו משקף כלפי חוץ תמונה שאינה בהכרח מה שהוא חש בפנים.
מסכה היא מילה שמקורה בשפה הלטינית "פרסונה" – כך נקראה מסכת העץ הגדולה שנועדה להגביר את קולו של השחקן כדי שישמעו אותו בכל פינה בתיאטרון. בשלב מאוחר יותר היא קבלה משמעות של דמות בהצגה. ביוון הקדומה היא שימשה בהצגות תיאטרון להבעת רגש ולתיאור של דמויות נשים שלא הורשו להופיע בתיאטרון היווני, ונשאה אופי סאטירי או טרגי בהתאם לרוח המחזה. אנחנו מכירים גם את הדמויות בקומדיה דל ארטה, והמסכות שלהן שימשו לתיאור קבוע ומזוהה של טיפוסים כמו פנטלונה העשיר הקמצן, ארלקינו המשרת והשותפה הערמומית שלו, קולומבינה.
המסכות של דמויות תיאטרליות אלו היו קבועות, אבל המסכות שאנחנו עוטים עלינו בחיי היום-יום שלנו – עשויות להשתנות בהתאם למה שאנחנו רוצים לשדר כלפי חוץ בכל רגע נתון. לכולנו יש את האני הפנימי, האמיתי שלנו ואת האני הציבורי, האני אותו אני רוצה שהעולם יראה. אלו אמנם לא מסכות פיזיות שמכסות את הפנים, אבל באותה מידה המסכות שלנו מסתירות רגשות, חולשות, פחדים, וכך כולנו מתמרנים בין אבני הנגף בחיים שלנו. אנחנו מכסים פגמים וזהויות, לפעמים לצורך העצמה, לפעמים להטעיה ולרוב כדי להסתיר מה אנחנו באמת מרגישים או שואפים, להסתיר את הילד הקטן שנמצא בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. למעשה אנחנו אוסף בלתי נדלה של מסכות המתחלפות תדיר בהתאם לצורך ולסיטואציה.
אין כמו חג הפורים כדי לתת דרור לרבדים הנסתרים של הנפש. כאן המסכה אינה רק פרסונה, מסכה מטאפורית, כאן המסכה מצביעה על הקונפליקט בין מה שאני לבין מה שהייתי רוצה להיות. גברים מתחפשים לדמויות נשיות, ילדים מתחפשים לגיבורי-על, לחיילים, לשוטרים. במגילת אסתר לא מופיע שמו של אלוהים אפילו פעם אחת, אבל הוא שם בתחפושת, מסתתר מאחורי המילה "ניסים". אם בחיי היום-יום שלנו אנחנו עוטים מסכות בהתאם להקשר החברתי, למעמד, לתפקיד, הרי בפורים אנחנו יכולים להיכנס לגרסה אחרת של עצמנו, לשחרר חלקים מודחקים; הבוס יהיה ליצן, הילד החלש יהיה מלך, החרדי ישתה לשוכרה וישחרר את כל הכבלים החברתיים בחסות החג והמסכה.
אבל מי אנחנו באמת מתחת למסכה? אולי דווקא המסכות הפורימיות הן הזהות האמיתית שלנו?