בואו נודה על האמת: אנחנו לא גיבורים גדולים. כלומר, אנחנו כן גיבורים, חיילינו עזי-רוח ואמיצים, רוח הלחימה בקרב איתנה, הנאמנות והמסירות הן לאין-שיעור, אבל למזלנו איננו לבד. יש לנו אבא גדול שנמצא שם ברקע, נותן יד תומכת בפנים ובחוץ, בהפגנת-תמיכה קבל העולם, בהפגנת-כוח פסיבי בשליחת משחתות לאזור, בנשק ובכסף. כאשר יש אבא שהוא גב תומך אנחנו יכולים להיות גיבורים, עד כדי-כך גיבורים שנבחרינו מרשים לעצמם לזלזל באבא החזק והגדול, להמרות את פיו ואפילו להשתלח בו.
האם זה מראה על עוז-רוח? יהיו שיאמרו – בוודאי! המילים שקופצות למוחי הן "טמטום ואיוולת". הקדימון לתוצאות עתידיות להתנהגות כזו הוא הימנעותה של ארה"ב מהטלת וטו על החלטת האו"ם השבוע.
אם אתה תלוי במישהו – כבד אותו. שמע לדעותיו, אפילו אם לא תמיד הן נוחות לאוזניך. אינך חייב להתרפס אבל מוטב שתוותר כי לא לשווא נאמר "בעל המאה הוא בעל הדעה", או כמו שאומרת אותה בדיחה ישנה – "הוא יודע להסביר". זוכרים את המשפט מסרטוניה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים? "אל תהיה צודק, היה חכם".
בואו נהיה כנים לפחות עם עצמנו, אנחנו תלויים בארצות-הברית וזקוקים לה. אמנם נכון שגם לה יש אינטרסים, אבל אם ננסה להשוות – לנו יש יותר. לא חכם לצאת בהפגנת-כוח מול מי שברור לכל בר-דעת שהוא חזק מאיתנו ובלעדיו לא נוכל לנצח אפילו עכשיו כאשר המלחמה היא "רק" בעזה, ובצפון זה כביכול "בקטנה". מה יהיה אם תיפתחנה חזיתות נוספות, ומה אם איראן תחליט שזו העת להצטרף לכוחות הרשע?
בואו ונרכין קצת את הראש, נכבד את אלה שתומכים בנו שנים ובוודאי לא נזלזל בהם ולא נגיב בפרץ עצבים ילדותי. כעת אנחנו ממש בדרך לעשות זאת בהצלחה מרובה. בעצם, אם אנחנו כבר מתנהגים כמו ילדים, בואו נבדוק כדרך הילדים למי יש יותר גדול.
אז לאמריקאים יש.
