מהם ייעודו ומטרותיו של משרד החינוך? האם תפקידו הוא אך ורק לבנות את מערכת הלימודים ולהעביר חומר לימודי יבש, או שמא נועד לחנך ולטפח להבנה, להכלה, לסובלנות, למצויינות, לקבלת השונה וכהנה וכהנה תכונות, שכל הורה המכבד את עצמו ישמח לראות כיצד מטמיעים אותן בילדיו?
נראה לכם שאולי אני דורש יותר מדי ממשרד ממשלתי? האם יתכן שיושבים שם למעלה אנשים, שמה שמייחד אותם הוא לאו דווקא הכמיהה להנחיל תכונות אלו לתלמידים במוסדות החינוך – אלא האטימות, הנפש החשוכה וחוסר הבנה מינימלי לצרכיו של הילד? שאם לא כן, איך תסבירו את הידיעה שהופיעה בעיתון "ידיעות אחרונות" השבוע, ובה סופר על מעיין שחר, תלמידה בבית ספר באבן-יהודה, שנפגעה אנושות בתאונת דרכים במהלך טיול של בית הספר, וכתוצאה מכך היא מרותקת במצב סיעודי לכסא גלגלים, וכעת מונעים ממנה להגיע למסיבת פורים בבית הספר?
לפני כשנה התנגשה משאית באוטובוס שהסיע תלמידים מבית הספר באבן יהודה לטיול, וכמה תלמידים נפצעו. בין הפצועים היתה גם מעין שחר, שהפכה בעקבות הפציעה לנכה סיעודית. לקראת מסיבת פורים שתוכננה בבית הספר, פנתה קבוצת הורים להנהלה ודרשה למנוע את הגעתה של מעיין למסיבה. ההורים טענו כי מראיה של מעיין על כסא הגלגלים עלולים להזכיר לילדי השכבה את התאונה ולעורר טראומה בקרב אלה שהיו מעורבים בה. אותם הורים אף הצטיידו במכתב מפסיכיאטר, אשר טען כי יש חשש שחלק מן הילדים בכיתה הם פוסט־טראומטיים, ושנוכחותה של מעיין עלולה לגרום להם נזק נפשי.
על פי הפרסום, משרד הבריאות אישר את חוות הדעת של הפסיכיאטר, ודחה את בקשתה של האם להביא את בתה למסיבה.
יש לי כמה שאלות: מה יקרה לאותם ילדים אם, חס וחלילה, יילכו בחוצות אבן יהודה וייתקלו באדם נכה, או קטוע רגל, או, רחמנא ליצלן, על כסא גלגלים? מה יקרה לילדים כאשר מעיין תשוב ללימודים בשנה הבאה כמצופה? האם לא ניתן להביא, טרם המסיבה, פסיכולוג שישוחח עם הילדים ויכין אותם להצטרפותה של מעיין למסיבה? היכן החינוך לקבלת השונה, החולה, הנכה?
לדעתי, זו אטימות משולשת, אם לא רעות רוח – גם מצד הורי התלמידים, גם מצד הנהלת בית הספר וגם מצד משרד החינוך. אין לי ספק שגורמי מקצוע רבים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה יתנגדו לדעתו של הפסיכיאטר מטעם. חשיפה לטראומה אינה בהכרח גורמת נזק לפוסט־טראומטיים. לעתים, דווקא היא זו שעוזרת להתגבר.
○ ○ ○
ואם במעלליו של משרד החינוך עסקינן, איך אפשר שלא להתעכב על הפארסה ושמה "פרס ישראל". כל כך הגיע לאייל וולדמן לקבל את הפרס בעבור תרומותיו למדינה, ורק ממניעים פוליטיים (ולדעתי, מגעילים בכל קנה מידה) נמנע ממנו לקבלו. אין ספק, יש כאן לקח חשוב לכל מי שצמא לחינוך: לא חשוב מה אתה עושה ובמה וכמה אתה תורם – חשוב מה הם קשריך הפוליטיים, במי אתה תומך, והכי חשוב, למי אתה מתנגד. זה חינוך.
