עיתונות

פנים רבות לזקנה

בשבוע שעבר נכחתי במופע בקאמרי, "מי שלא נולד – מפסיד", שעלה לרגל יום הולדתו ה-80 של חנוך לוין. חנוך לוין שנפטר לפני 25 שנים, הוא מגדולי המחזאים בארצנו שידע היטב מכולם להראות את היופי והכיעור, השמחה והאומללות, העליבות והאופוריה שנמצאים סביבנו ובתוכנו. 

במופע המוצלח ביותר הזה לוקח אותנו צוות שחקנים מוכשר ונהדר למסע בין מערכונים, מונולוגים ושירים מפרי-עטו של לוין ודוחף לנו ישר בפרצוף ולתוך הגרון את המציאות שבה אנו חיים ושאותה אנחנו מנסים, לפעמים, לא לראות. אבל חנוך לוין לא נותן להתעלם אפילו מאיזה רגש קטן. 

החיים הם אפיזודה זמנית, חולפת, בין אם נרצה ובין אם לאו. בתחילתם הם יפים, פחות או יותר, לקראת סופם עלובים, פחות או יותר, והפליא לבטא זאת חנוך לוין. הוא לא טורח לחזור על מה שאנחנו אומרים זה לזו ואפילו לא את הדיאלוג הפנימי שמתחולל בתוכנו, את מה שאנחנו מרגישים ולא אומרים. לא, לוין מכניס את היד עוד יותר עמוק פנימה, תולש ושולף מתוך הקרביים את מה שאנחנו מכחישים ודוחקים לתת-מודע ואז מטיח את הכל, עם הסחי והרפש, לפרצופינו. המילים שלו שראו אור לפני עשרות שנים –  אקטואליות להחריד גם כיום ומעבירות חלחלה באמיתות שהן מביאות. גם אז, ממש כמו עכשיו, עומדת המדינה תחת החופה מצידו השני של החתן. גם אז, ממש כמו עכשיו, המלחמה הבאה ממתינה מעבר לפינה. לא "האם?" אלא "מתי?"

מופע מעולה, כואב, עצוב, מצחיק ומטריד. ראי מול הנפש.

***

כולנו נזדקן. בין אם נרצה בכך ובין אם נמאן. ממרום שנותיי אני יכול להעיד שגם כדי להזדקן צריך מזל. יש פנים רבות לזקנה. לפעמים הזקנה היא גם נקודת-מבט, או ליתר דיוק, מצב תודעתי. יש אנשים שברגע שהם יוצאים לפנסיה, הם רואים עצמם כזקנים ומתחילים להתנהג בהתאם. יוצאים פחות מהבית, מתכנסים יותר לתוך עצמם ולדעתי הופכים זקנים טרם זמנם. אחרים, ברגע שהתפנה להם זמן מעבודתם הקבועה, ממהרים למלא אותו בכל החלומות שהיו להם כאשר לא היה להם זמן. מתחילים לעסוק בתחביב זה או אחר, מתנדבים ועוזרים, מתחזקים קשרים עם חברים, מטיילים בארץ או בחו"ל (בכפוף להוראות הבטחוניות שנחתו עלינו), ובעצם מתחילים לחיות. אין ספק שהכי מהכול חשוב לשמור על תפקוד חברתי, קוגניטיבי ורצוי גם תעסוקתי. כל זאת תוך ידיעה שעם הגיל אנחנו אוספים מחלות  כאלו ואחרות, וחייבים לקחת בחשבון את המגבלות שהגיל והגוף מנחיתים עלינו עם השנים. 

מכירים את הביטוי "העולם שייך לצעירים"? לא באתי להתווכח, אבל צאו וראו מי מנהל את העולם. מנהיגי המעצמות, רבותיי, הם קשישים. פוטין, שליט רוסיה; שי-ג'ינפינג שליט סין וראש-ממשלתנו עברו את גיל 70. הנשיא ביידן והנשיא הנבחר טראמפ חובקים 80, זה מלמעלה וזה מלמטה. הם האנשים המנהלים את העולם שלנו.

תוחלת החיים עלתה. השאלה היא עד כמה כישוריהם של המנהיגים והשיפוט המנטלי והקוגניטיבי שלהם תקין. מניסיוני המקצועי, אני תוהה – אדם שעבר את גיל 70 ורוצה לזכות בתפקיד כזה, האם לא מן הראוי שיעבור מבדקים על מנת לקבוע מסוגלות לתפקיד? הרי הירידה בזיכרון ובתפקוד היא תלוית-גיל וכולנו כפופים לה ולפעמים לא מודעים או מתכחשים לנוכחותה. השאלה היא עד כמה קיימת הפגיעה ועד כמה הסובל ממנה יכול להסתיר אותה. יש אנשים שהם כריזמטיים דיים כדי להציג את עצמם ככשירים לחלוטין, (כולל גם אנשים עם הפרעת-אישיות). לדעתי, בנוסף לבדיקות הרפואיות שכל מנהיג מחויב מתוקף מעמדו לעבור פעם בשנה, לא פחות חשובות, ואולי אפילו יותר, הבדיקות הקוגניטיביות ומבדקי האישיות.  

הגורל של כל אחד מאיתנו תלוי בכך.