מחלה ישראלית קשה ומסוכנת היא הפטפטת. כולם מדברים, לכולם יש מה להגיד, כולם מומחים בכל נושא, מחליפים פרטים, אין צנזורה, אין מחשבה קודמת – קודם מדברים ואחר-כך, אולי, חושבים.
להזכירכם, רבותיי, אנחנו במלחמה. זה מתחיל בנבחרינו בכנסת שאין צורך להזכיר את שמותיהם. כולם רואים וכולם יודעים. וכן, כולם גם שומעים. לא רק אנחנו, לא רק בארץ, גם מתנגדינו ואויבינו מקשיבים, שומעים, מבינים ומפנימים, וכמו באומנויות לחימה מהמזרח הרחוק – משתמשים בכוח זה נגדנו. ולא רק אויבינו. גם בית הדין הבינלאומי בהאג שומע ומצטט שוב ושוב, ציטוט אחר ציטוט, את "גדולי האומה ונבחרי העם" עם אמרות השפר שלהם, ומפנה זאת נגדנו. היש הוכחה טובה מזו?
מתחילת המלחמה מצהירים בראש חוצות וחוזרים ומדגישים את מטרות המלחמה – קודם החטופים ואחר-כך נמוטט, נשמיד, נמחק, נמית ונחסל את החמאס ובראש ובראשונה את יחיא סינוואר.
אפשר להגיד הכל על יחיא סינוואר: הוא רוצח, הוא מרושע, הוא פסיכופת, הכל נכון, אבל אי-אפשר להגיד עליו שאיננו פיקח או שאיננו חכם. ובהינתן שהוא חכם, או לפחות לא טיפש, למה שיהיה מוכן לשחרר את החטופים? הרי אמרנו וחזרנו והצהרנו בריש גלי על כוונתנו להרוג אותו ברגע שיוחזרו החטופים לידינו, ואם אין לו משאלת-מוות למה לו למהר ולשחררם? הם ערובה לחייו, ולכן קשה לראות איך הצהרות כאלו מצדנו עשויות להוות תמריץ לשחרור החטופים. אם כבר, זה גורם לסינוואר להתחפר יותר בעמדותיו העיקשות.
כל ההצהרות וההכרזות וההבטחות והפטפטת הבלתי-פוסקת משיגות את ההפך מהרצוי. סביר להניח שהחטופים נמצאים במקומות שונים ובחלקם ודאי מוחזקים בסביבתו וכך הוא משיג פגיעה חלקית בלחימה של צה"ל שנמנע מלהפגיז ולהרוס מנהרות בהן יש חשד להימצאות החטופים. גם ברור לו שכל זמן שהחטופים בידיו, לא ירוסק החמאס!
הפטפטת ממשיכה גם בראיונות בתקשורת. יפה שכתבים יורדים לשטח וחשוב לראיין את הלוחמים, אבל למה לשאול מאיפה אתה? מאיזה גדוד? מאיזה חיל? המרואיין שולף מספרים שונים ושלל אינפורמציה, כולל מיקום יחידתו – סג'עיה, רפיח או חאן-יונס, ואני תוהה – למה ליידע את האויב על מיקומנו? למה לדווח איזו אוגדה, איזו יחידה ומה מספרה? לא רק מיותר, לדעתי, אלא אפילו טיפשי.
ואותי זה מרגיז.
