חלק מן הציבור הוזה על התיישבות בעזה. חזרה ליישובים קודמים. קבוצת מתנחלים חולמת על בית וגינה ברצועת-עזה, למרות שראש-הממשלה אמר וחזר ואמר שזה לא יקרה. אותם מתיישבים פוטנציאליים, איתנים בדעתם ונחושים להשיג את יעדם בעזרת כוחותיהם השולטים בממשלתנו. השר סמוטריץ' בכבודו ובעצמו השתתף ואף הרצה בכנס המתנחלים החדשים, שהתקיים ב"בנייני האומה" בינואר השנה, ודיבר על ההתנחלות בעזה. אל כנס זה, שכונה "כנס הניצחון", הגיעו קבוצות אנשי-ימין וביניהם: איתמר בן-גביר, עמיחי שיקלי, אורית סטרוק, עידית סילמן, מאי גולן, יצחק וסרלאוף, עמיחי אליהו, חיים כץ ועוד נציגי-ימין בולטים וחברי-כנסת. כל זאת למרות שזו אינה המדיניות הרשמית של הממשלה וזה אף עומד בניגוד גמור להצהרות ראש-הממשלה בפני העולם.
אגב, בחול-המועד חגגו מאות פעילי-ימין ליד גבול עזה את חזרתם הקרובה לעזה. האירוע הזה התקיים בשטח צבאי, שהכניסה אליו לאזרחים אסורה בתכלית האיסור. למעלה מחמש מאות אנשים עברו מעבר לגדר הגבול! תמהני למה לא הגיבו כוחות הביטחון? לבן גביר פתרונים!
ישנן מספר עמותות כמו "עזה החדשה", "נחלה", "אלי עזה", שלכולן מטרה משותפת עם תכנית אופרטיבית ליישב את צפון-עזה. ואני שואל – מה יש לכם לחפש עכשיו בעזה?! אם כל-כך בוער לכם להקים ישובים יהודיים, אולי תדאגו קודם לאלה הוותיקים? אלה שנהרסו, נשרפו ונחרבו בדרום הארץ ובצפונה? למה לא ליישב קודם את הנגב או הגליל ולעבות את האוכלוסייה היהודית שם? מי ישמור עליכם בעזה? מי יגן עליכם? האם יהיו אלה החיילים החסרים כל-כך ללחימה ולהגנה? ומי יממן זאת? אתה ואני – או אולי החרדים?
***
כמו רוב בני-עמי הייתי גם אני בחופשה בימי חול-המועד. המצב במדינה היקשה עלי להתפנות נפשית לכתיבה או קריאה ותקע אותי מול המסכים. בדרך-כלל אני מנסה להתנתק, ובוודאי לא להיות תקוע מול הפרשנים שעוברים מאולפן לאולפן וממחזרים את דבריהם; וכך מצאתי את עצמי בשבוע האחרון בוהה בתכניות בישול ובפרסומות. אין ערוץ החף מהם. אלו וגם אלו העלו בי תהיות.
נתחיל בתכניות הבישול: רובן נקראות תחרויות, והרי נאמר כבר ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח". פה יושב פאנל השופטים, שאת כולם אני מעריך מאוד, מתווכחים ביניהם בלהט ודעותיהם שונות משופט לשופט במאה ושמונים מעלות. זה שמימין חושב שזו מנה נהדרת עם תיבול מדויק, והשני משמאל חורץ שזו קטסטרופה חסרת-מלח לחלוטין. הרי מנת-אוכל ניתנת לדירוג כגרועה, אכילה, בינונית או מצוינת, ואילו הם מדקדקים בנקודות ובחצאי-נקודות. בזה, נקבע גורלם של המתחרים, בתחרות הכי לא-אובייקטיבית שקיימת.
אודה על האמת: קשה לי לראות מתחרה מעולה שהבריק משך כל התכנית ו"בצער רב" מודח ממנה רק בגלל פספוס של מנה אחת, מתוך העשרות שבישל. אבל זו מהותה של התחרות, כנראה. המודחים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אומרים במילות-הפרידה כמה חבל להם ללכת ושיש להם עוד כל-כך הרבה מה להראות. אני מאמין להם. הייתי מותיר את כל המתחרים בתחרות מתחילת התכנית ועד סופה, ובסיום מודיע את סיכום הנקודות שקיבל כל מתחרה. אמנם השיפוט עדיין סובייקטיבי, אבל לפחות לכל המתחרים ניתנת אותה ההזדמנות.
ובאשר לפרסומות שהזכרתי – אולי יסביר לי מישהו כיצד זה שבעידן ה-"מי טו" והקמפיין נגד הדרת נשים ושוביניזם, עדיין מוכרים לנו אמבטיות, קרמיקות מטבחים ותיקים בכיכובן של נשים, חשופות למחצה, בתנוחות סקסיות?
