הדיונים בבית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג החזירו אותי כמה שנים אחורה. איני יודע כמה מקוראי-טור זה יודעים – בעבר, בין השאר, העברתי קורס בבית-הספר למשפטים על פסיכולוגיה של בית-משפט ועל החלטות שיפוטיות. החלטות רציונליות, אי-רציונליות, החלטות אמוציונליות ועוד, ומה משפיע על החלטת שופטים. בוודאי לא תתפלאו לשמוע שיש הרבה גורמים חיצוניים המשפיעים על פסיקות שיפוטיות שאין עניינם כלל בנתונים ובראיות.
אחת הדוגמאות הזכורות לי עסקה בגזר-דין שיפסוק שופט לאנס כאשר השופט רווק וצעיר, לעומת גזר-דין של שופט מבוגר שהבת שלו עברה אונס. זו אמנם דוגמה קיצונית, אבל לא בלתי-ריאלית ומסבירה היטב את הנקודה.
במקרה, או שלא במקרה, התובע בהאג הוא לבנוני, בא ממדינת-אויב שאיתה אנחנו כרגע במלחמה. לא שאני חושש, חלילה, מהטיה רצונית של החלטת השופטים, אלא מגורמים תת-הכרתיים המשפיעים על כולנו. איננו מודעים להם והם משפיעים לעתים קרובות יותר מעדויות או ראיות. למשל, אם במשפט של גנב או רוצח, מצד אחד מגן על הנאשם עורך-דין צעיר וחסר-ניסיון מהסנגוריה הציבורית, או עורך-דין צמרת בעל שם, עוטה חליפה ועניבה יקרות, המוכר לבית-המשפט כ"תותח". שוב, אינני מפקפק ביושרתו של השופט. אני יודע בדיוק מה משפיע על החלטות של כל אחד ואחד מאיתנו, וגם על החלטות שיפוטיות באופן לא-מודע, באופן תת-הכרתי.
אם נחזור אל בית-הדין בהאג, הרי אמירות אומללות של שר זוטר או חבר-כנסת קיקיוני שבארצנו לא מייחסים לו חשיבות כלשהי, משמשות בבית-הדין לנגח את עמדת ישראל. בעולם הגדול, מתייחסים לחבר פרלמנט או שר בכיר כסמכות, יש לו משמעות וערך וכך גם מתייחסים לדברים היוצאים מפיו. העובדה שבארצנו מתייחסים אל אותם חברי-כנסת כאל בדיחה לא-מוצלחת ובבוז מסוים, לא ידועה לבית-הדין ובוודאי לא נלקחת בחשבון.
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. ומה רואים עכשיו בעולם? לא רואים יותר את מה שעוללו פושעי הנוח'בה בדרום הארץ. לא רואים את החטופים והנרצחים. זה חלף-עבר. הם רואים שוב ושוב ושוב את אוהלי-הפליטים ברצועה, שומעים סיפורים על רעב ומחלות, מקבלים מספרים לא נכונים ולא מאומתים על הפצועים וההרוגים בצד השני.
זה מעורר אמפתיה ומחדד את ההבדל בין צדק לבין משפט, בעיקר כאשר מעיזים השופטים בהאג לכרוך יחדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו ביחד עם הטרוריסט סינוואר, מנהיג החמאס. כבר בהנחה זו מונח חוסר-צדק. חמאס רוצה הפסקת לחימה ובית-הדין רוצה לאפשר לו להתארגן מחדש ולהמשיך את הרצח והקטל. לא מחר, אלא בעוד חודש או בעוד שנה. כי מולנו עומד ארגון טרור ולא מדינה. ארגון זה לא יקיים את פסיקת בית-הדין המכובד בהאג, בעוד אנחנו כחברים בחבר-העמים וכמדינה ריבונית, מחוייבים, לפחות על פי הספר, לכבד את פסק-הדין.
כאן, שוב ושוב אנחנו רואים את הצורך בחברות מן העולם, אמריקה, גרמניה ואנגליה ולצידן גם צ'כיה והונגריה שיכולות להשפיע על ההחלטה. אותן מדינות שזוכות עכשיו ליחס מזלזל מצד חלק מחברי-הכנסת "המכובדים". ברור לי שבית-הדין הנכבד יודע שישראל יותר הומניטרית ויותר דואגת לאוכלוסיית הרצועה מאשר מדינות גדולות אחרות במלחמתן נגד דאע"ש, למשל, לפני זמן לא רב.
אני שוב חושב ואומר שעלינו להפיץ בתפוצה נרחבת לכל העולם את סרט הזוועות, שידעו ויראו מה עוללו אותן מפלצות הנוח'בה. לא לחוס על הרגישות של הצופים. לא נהיה אנחנו הפסיכולוגים שלהם. שהם לא ישנו בלילה, אבל שיראו מה עשו לנו ויפנימו.
איך אמרתי קודם – תמונה אחת שווה אלף מילים.
