טור זה נכתב בתחילת השבוע, ועדיין איני יודע מה ילד יום או לילה. האם המתקפה המשמעותית אכן תגיע, ואולי כבר הגיעה? איזו צורה יש לה? מאין תבוא? האם רק מצפון תפתח הרעה או מעוד כיוונים? איני יודע.
אין ספק שכרגע, המצב הנורמלי של חלק מאיתנו הוא חוסר ודאות וחרדה – מצב המתאפיין במתח שרירי ונפשי בציפייה לבלתי־נודע והחשש מקטסטרופה. חוסר ידע ואי־ודאות יוצרים מצב של חוסר ביטחון, וחוסר ביטחון, מצידו, יוצר פחד. אצל אחד יותר ואצל אחד פחות, הכול תלוי בניסיונות העבר, במודל המשפחתי וגם – איך לא – בגנטיקה.
פחד וחרדה כשלעצמם הם דבר טוב. הם מנגנון טבעי הישרדותי, שבו מערכת העצבים האוטומטית שלנו יכולה לפעול במספר דרכים: להחליט לתקוף, או להחליט לנוס ולברוח, או לקפוא במקום ולא לעשות דבר. Fight, flight or freeze.
עם זאת, בעת חרדה הגוף משגר אותות מצוקה: אנשים חשים דופק מואץ, לחץ הדם הגבוה (סיסטולי) עולה וקצב הנשימה גובר. בחלק מהמקרים אנשים מתקשים להירדם, אחרים סובלים מסחרחורות, מבחילות ומלחץ בחזה, ובמקרים אחרים רמות הקורטיזול והאדרנלין בגוף עולות – הכול תלוי בעוצמת החרדה.
במצבים מעין אלה, כאשר חשים שהתסמינים עולים על המשוער, חייבים להכניס את ההיגיון למשוואה. ברגע שאנחנו יודעים שיש מה לעשות, שאנחנו יכולים להגן על עצמנו, אנחנו מחזירים לעצמנו, ולו במעט, את השליטה במצב הגופני והנפשי שלנו. לכן, נהיה מוכנים, נשהה ליד אזורים מוגנים, נהיה ערוכים, ונדע שאנחנו לא לבד: שחלק נכבד מן העולם איתנו, לפחות בהגנה, שספינות מלחמה אמריקניות נוכחות באזור בחזקת 'דיר באלאק', ושיש מצב שאויבינו יחשבו פעמיים לפני שיגרמו לנזקים קשים. אם נשתף את ההיגיון – נוכל לחרדה.
ואולם, אצל חלק מהאוכלוסייה ההיגיון לא פועל. חלק מן האנשים נמצאים במצב של בהלה, פאניקה בשפת הפסיכולוגים, ובמצב כזה אין היגיון. אין יכולת להפעיל את המחשבה השקולה. במקרה כזה, משלושת המצבים האפשריים במצבי דחק, הם קופאים במקומם – גם בגוף וגם בחשיבה. הם נכנסים לתסריט של אפוקליפסה. "זהו, הלך עלינו!"
הבעיה היא שכאן מדובר בתבהלה המונית שמגובה ומתוגברת על ידי התקשורת, שבאופן קבוע מפמפמת באוזנינו ולעינינו תרחישים והערכות מסוגים שונים לגבי הזמן המשוער לפריצת המתקפה. אני בטוח שגם חזבאללה וגם האיראנים חוששים בדיוק כמונו ואולי אף יותר, ומי שיכול – בורח משם. התנהגות בני אדם היא כהתנהגות עדר ופאניקה מדבקת ומדביקה – גם אצלנו וגם אצלם.
צריך לזכור שחלק גדול מן המלחמה זו לוחמה פסיכולוגית, זריעת חוסר ודאות, זריעת פחד ואימה. אם נטמיע את הידע הזה ונדע שזו מטרתם, שהם חוששים כמונו ואולי אף יותר מאיתנו – ייתכן מאוד שנצליח לא ליפול למלכודת.
זיכרו – זו אף פעם לא בושה לבקש מהרופא כדור קטן להרגעה!
פחד לא יעזור. להיפך. יש מקום להפעיל את ההיגיון ביחד עם ידע וזהירות, להישמע להוראות פיקוד העורף, לשתות כוס מים, להירגע – ולזכור שבכל דור ודור מתרגשות עלינו תקופות קשות ושצלחנו אותן.
נצלח גם את זו.
