מי לא זוכר את הזקנה במסדרון? אז אין לי חדשות. הזקנה עדיין שם והמסדרון עודו מלא. בכל חורף צצה אותה בעיה. בתי-החולים מגיעים לתפוסה של 120%-130% עם אותו תקן, אותו צוות, אותו מספר רופאים – ועם הרבה יותר חולים!
אין ספק, חיי מטופלים רבים בסכנה, ואולי דווקא יותר חייהם של אלה השוכבים במסדרון, בפסאז' בו עוברים אנשים, הלוך ושוב, כל הזמן. אנשים בריאים ואנשים חולים, אנשי-צוות, אנשי-תחזוקה, כולם גם מדביקים וגם נדבקים. שלא לדבר על פרטיות החולה וצנעת הפרט – מושגים שבמסדרון לא יכירם מקומם. כמובן שמי שזוכה במיטה במסדרון, בדרך-כלל המתין עוד קודם לכן שעות ארוכות, לפעמים יותר מיממה, בחדר-המיון עד שתתפנה מיטה.
כלומר, פינוי מיטה פירושו או שחולה התאושש והגיע למצב בו ניתן לשחררו לביתו להמשך טיפול בבית ובקהילה, או, לא עלינו ושלא נדע, עד שחולה מסר נשמתו לבורא עולם ו-"יופי, התפנתה מיטה!". אני מתנצל על מילים קשות אלו, אבל הן נכתבות מתוך כאב ולא מתוך ציניות. יש לי קילומטרז' של למעלה מארבעים שנה במערכת.
בכל שנה מתרחשת אותה הפתעה – אופס! הגיע חורף! ללא אזהרה מוקדמת, פרט לסתיו שלא נלקח בחשבון, צנח עלינו החורף ובאמתחתו כל השפעות וכל מחלות-החום ומחלות דמויות-השפעת, והקורונה גם היא מרימה את ראשה, ובל נזלזל במחלות אלו. הן אולי נשמעות פשוטות, אבל מתים מהן. נכון, בעיקר נפגעים קשות הקשישים והחולים עם מחלות-רקע, אבל אחרי גיל מסוים – למי אין איזו מחלת רקע?
ידוע לכל שמערכת הבריאות מוזנחת כבר שנים על גבי שנים. בתקופת הקורונה התעלתה הממשלה על עצמה ותגברה את התקנים והתקציבים, אבל למיטב ידיעתי, (ואולי אני טועה), אלה נלקחו את הוקפאו מיד לאחר ההתאוששות היחסית מהקורונה.
אנחנו במלחמה. חלק מן המיטות תפוסות על ידי חיילינו הגיבורים הפצועים, ויש אלפים כאלה. חלקם זקוק לאשפוז ממושך ולמחלקות שיקום. גם כאן קיימת בעיה, אין מספיק מקומות שיקום, אין מספיק מיטות. אבל לא נורא. אל תדאגו. עוד מעט יגיע הקיץ ואיתו הקלה במחלות דרכי הנשימה למיניהן, רק שאחרי הקיץ יבוא הסתיו ואחריו שוב הפתעה – יגיע חורף! ושוב זקנה ושוב מסדרון ושוב קריסה של מערכת הבריאות. למעשה, למה אנחנו מופתעים?! הרי כתוב במגילת קהלת – "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש". אמנם אמר קהלת גם "והכסף יענה את הכל", אבל לא הכסף למשרד הבריאות.
וחבל.
