מי לא מכיר את אותם טיפוסים הנדחפים מאחורי שדרן הטלוויזיה כדי להיתפס בעדשת-המצלמה קבל עם ועדה? אלה שחושבים את עצמם מתוחכמים יותר, עושים עצמם מדברים בטלפון; חלקם עוברים, כאילו במקרה, ונתקעים קצת במיקום אסטרטגי וחלקם נעצרים ונעמדים ממש בצמוד לשדרן כדי לזכות ברגע של חשיפה.
הפסיכיאטריה מגדירה אותם כסובלים מהפרעת-אישיות היסטריונית (histrionic personality disorder) – אותו צורך בלתי-פוסק להיות במרכז תשומת-הלב. אנשים אלה בדרך-כלל חשים שהם סובלים מחוסר תשומת-לב, מרגישים לא שווים, משתמשים לרוב בסממנים חיצוניים או בלבוש אופייני כדי למשוך את העין וכדי שיזהו אותם, משתמשים לעיתים בהתנהגות פרובוקטיבית ככלי להשגת תשומת-לב, מתנהגים בצורה מוגזמת ולעיתים לא-מקובלת ולפרקים מגזימים בהתנהגות קרובה עם פיגורות מוכרות כדי לשדר חברות או היכרות עמוקה עם ידוענים.
יש אמנם הבדל בין הנדחפים לפני המצלמה לבין המטרידים האידיאולוגיים, אלה המטרידים על רקע פוליטי או נגד תופעות חברתיות בהתנהגות תוקפנית, אובססיבית, תוך תחושה פנימית שהם נועדו מטעם עצמם להיות שומרי-הסף או לוחמי-הצדק, ומעניקים לעצמם לגיטימציה מוסרית לרדוף, לצעוק, להטריד אדם זה או אחר בשל דעותיו השונות מדעותיהם. אנשים אלה לרוב חשים שקופים ואפסיים בחברה, והתנהגות אנטי-חברתית ואנטי-מוסרית זו שלהם נובעת ממחשבה או אמונה שהטרדה והשפלה של האחר גורמת להם להפגין עליונות מוסרית, וכך שקיפותם ואפסיותם נעלמות והם הופכים מאפסים לאייטמים בטלוויזיה ובעיתונות. אותו צורך להשאיר חותם, בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, תוך תיעוד ההטרדה וההתקפות, נותן לאותם אנשים שקופים בחיי היומיום את המסך או הרשת המעניקים להם נוכחות. כולם יודעים מי הם ומה פועלם והרדיפה הבלתי-פוסקת אחרי תשומת-לב הופכת אותם למרכז הענין.
אני רוצה להבדיל כאן בין אלה הנדחפים תדיר מול המצלמות, ובדרך-כלל הופכים בשל כך למגוחכים, לבין הטיפוסים האלימים המטרידים שחקנים או חברי-כנסת ושופטים ועומדים מולם פיזית על-מנת למנוע מהם להתקדם בדרכם, או מגיעים לפתח ביתם. כאן יש נקודת-מפגש בין חופש הביטוי והמחאה לבין עבירה פלילית.
עצירת אדם ומניעה ממנו להמשיך בדרכו באופן חופשי במרחב הציבורי, עלולה להיחשב ל"כליאת-שווא". לפי סעיף 377א לחוק העונשין זה נחשב לעבירה פלילית. "חוק מניעת הטרדה מאיימת"קובע כי התחקות אחרי אדם, מארב לו או פגיעה בחופש התנועה שלו באופן שמאיים עליו או מטריד אותו, מהווים עילה לצו-הרחקה ואף נחשבים לעבירה פלילית. מותר להפגין, מותר לצעוק, מותר להניף שלטים, אבל ברגע שיש מגע פיזי או חסימה פיזית של מרחב התנועה של אדם, מדובר בחציית-גבול שבין חופש הביטוי לעבירת-תקיפה וכליאת-שווא.
אנחנו מצפים ממשטרת ישראל לטפל באותם פורעי-חוק אפילו אם הם יכולים להיחשב למופרעים, ותגן על הציבור השפוי מפני הבלתי-שפויים.
