אני יודע שמילים אלו שאני כותב תעצבנה ותפגענה בחלק מהאנשים; אני יודע שאני פותח פצע שטרם הגליד אצל אחרים; אני יודע שבמילים אלו אני פוגע גם בחלק מחבריי או אולי שהיו חבריי עד קריאת טור זה. אני יודע שיהיו כאלה שאפילו ינסו להתנכל לי, אבל איני יכול להחריש. אנחנו כעם, כתרבות, מתקרנפים!
את המושג "התקרנפות" טבע המחזאי יוג'ין יונסקו שתאר תהליך חברתי, במהלכו החברה מאבדת את צלם חבריה ואת מצפונם. הם חדלים מלחשוב עצמאית ומתנהגים כעדר אלים. בחברה שלנו הקרנף כבר הפך לדייר קבוע.
שנים שאלתי את עצמי – איך הנאצים ואנשי האס-אס ישנו בלילה? איך אדם עם הורים מבוגרים וילדים קטנים יכול לחבוט, להתעלל ולהשפיל אנשים אחרים? מהו המנגנון הנפשי שמנתק את השכל, הרגש והאנושיות באותו רגע?
במהלך החג צפיתי בערוץ השני וראיתי שוטרת דוחפת וחובטת , מכה ומפילה אישה לבנת-שיער, רזה וכחושה, כאשר מאחוריה ארבעה שוטרים צופים בנעשה ולא מגיבים. אין פוצה פה ומצפצף. אני חייב להודות שבאותו רגע עלו מול עיניי תמונות מהשואה. נזכרתי בתמונות אחרות של התנהלות המשטרה מול אנשים מבוגרים במהלך ההפגנות. נזכרתי בתמונות של אנשים שבעליל לא היו מעורבים בתקרית זו או אחרת ולמרות זאת נשלפו מן ההמון והועלו לניידת בידיים אזוקות מאחור.
בילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, לימדו אותי שאם מישהו מציק לי, או אם אני "הולך לאיבוד", לפנות מיד לשוטר והוא יעזור לי. אבל היום?! יעזור לי או יעצור אותי? לצערנו השוטר כבר אינו מגן על גוף האזרח אלא תוקף אותו. אולי מתוך תחושת כוחנות, אולי מדחפים פוליטיים. חלק מהשוטרים מפסיקים לראות מולם אדם-אזרח, ורואים בו אויב או מטרה.
גם אצל חלק גדול של נוער הגבעות קיימת התנתקות מהמוסכמות והחוק לטובת להט משיחי ואלים. הפלסטיני ולעתים אף חיילי-צה"ל, הופכים לאויב, אובייקט שמותר לתקוף. המצפון המוסרי הוא של אידאל או קבוצה, ומי שלא מיישר קו עם האלימות, נחשב לחלש. הפרט מוותר על המוסר שלו כדי להרגיש שייך.
אצל הנוער שלנו, כבר מגיל צעיר, תופעה זו מופיעה או כחרם דיגיטלי או באלימות פיזית שמתועדת ברשתות החברתיות, וחלק גדול מן הנוער צופה מהצד ולא מתערב מחשש פן יהפוך לקרבן הבא. הצורך להיות "מגניב" מוביל לאימוץ שפה אלימה והתנהגות בריונית תוך ביטול הרגש, המוסר האישי והאמפתיה. האלימות בכבישים, בתורים, בשיח הפוליטי, בטוקבקים, ההתיחסות לעיתונאים שאינם מסכימים עם דעת הקרנף, הם הביטוי הרחב ביותר של התקרנפות בחברה הישראלית. ההתנהגות כלפי העיתונאית ומגישת-הטלוויזיה לוסי אהריש היא שילוב של גזענות והתקרנפות, ולדעתי גם מתוך הרבה קנאה, לאישה ערביה, חכמה, שקולה, אינטליגנטית ורהוטה שיש בה את כל התכונות החסרות למתנגדיה. בתגובה אלה הופכים את חייה לגיהנום. אלה האנטישמים של תקופתנו. הקרנפים האמיתיים, אלה שה"אנחנו" בולע את ה"אני" הפרטי שלהם. ברגע שהאלימות הופכת לכלי הביטוי היחיד, הקרן צומחת והאנושיות נסוגה.
לצערנו, כסדום היינו, לעמורה דמינו וחבל. זה מה שיהרוס אותנו כעם וכתרבות.
