לפני כתיבת שורות אלו חזרתי מהגשת תוכנית ברדיו ליום הזיכרון, והבנתי שיש רגעים בדברי ימיה של אומה שבהם המציאות המופשטת מתכנסת לתוך נרטיב מזוקק אחד.
שעות החרדה על סיפונו של המטוס החטוף היוו אנלוגיה לעבר המפואר והכואב על קיומנו – וזה לא רק פרק בספר ההיסטוריה שלנו, המדינית והצבאית, אלא נקודת ציון בזהות הישראלית.
כעת, כאשר הערב יורד על יום הזיכרון, העבר אינו עוד זיכרון דהוי, הוא הופך לציווי אקטיבי המטלטל את אמות הסיפים של ההווה. חטיפת המטוס דרך פריזמת יום הזיכרון איננה תרגיל מחשבתי או פילוסופי בנוסטלגיה של גבורה אזרחית או צבאית, כי אם ניתוח של מחיר החירות. המטוס החטוף הוא מודל מוקטן של המדינה כולה, מתח גבוה שבין חוסר-אונים מוחלט לבין תעוזה עילאית, בין גורל משותף של הלכודים במרחב סגור לבין היכולת להבקיע את מעטה האפלה באמצעות נחישות, תעוזה וערבות הדדית.
הנופלים במערכות ישראל לא נפלו רק למען האדמה, אלא למען הרעיון שאין מפקירים אדם לגורלו, אנחנו ערבים זה לזה, אנחנו עם ויש לנו אחריות הדדית.
האתגר האמיתי של דורנו אינו טמון רק בשימור המורשת אלא בפיענוחה מחדש ובהגדרתה מחדש. במציאות האקטואלית רוויית-השסעים והשינויים הגיאו-פוליטיים – האם גבורת הלוחמים בזיכרון הלאומי עדיין מהווה מצפן מוסרי או שמא הפכה לטקס עם משמעות לא-ברורה? התשובה, לדעתי, טמונה ביכולת להשליך את ערכי-הערבות ההדדית מאותם ימי-הכרעה למרחב האזרחי והמדיני של ימים אלה.
ביום הזיכרון מתגלה הפער המכאיב בין העבר להווה. המטוס הוא מודל של שותפות כפויה, כזו שהולידה גבורה עילאית וכבוד הדדי בשם קדושת-החיים, והשאלה – האם אנו זקוקים לאויב משותף כדי לזכור את היותנו אחים?!
הטרגדיה הטמונה ביום הזיכרון אינה עוסקת רק במחיר הכבד ששילמנו עבור חרותנו,אלא גם באובדן היכולת לגזור מאותו מחיר ציווי של לכידות אזרחית. גבורת הנופלים לא נועדה לכסות על קרעים חברתיים בטקסים ממלכתיים או עממיים, אלא לתבוע מאיתנו אחריות מוסרית לבנות חברה ראויה. ,יום הזיכרון מציב מולנו מראה המגלה את המדרון החלקלק בו אנו צועדים, והוא דורש עצירה מטאפורית כדי לבצע חשבון-נפש לאומי נוקב. הזיכרון אינו מצבה דוממת של אבן, אלא אורגניזם חי, הנושם דרך החלטות שמתקבלות היום ויתקבלו לאחר הבחירות. אם ברצוננו להיות ראויים למחיר הכבד ששילמנו ואנחנו משלמים על חרותנו, עלינו לגזור מאירועים אלה לא רק גאווה לאומית אלא בראש ובראשונה מחויבות בלתי-מתפשרת ללכידות, לממלכתיות ולצדקת-הדרך. חובה עלינו לשזור את רגעי הערבות ההדדית של ימי החרדה לתוך השגרה האזרחית. לאזן בין זכויות למחויבות, להקשיב לקולו של האחר ולהבין שללא שותפות פנימית, גם ניצחונות-העבר המפוארים ביותר – יאבדו את משמעותם.
