השבוע נרדמתי מול הטלוויזיה תוך שאני שומע בחדשות ש"אנחנו כפסע מן הניצחון המוחלט". כמה טוב להירדם מתוך תחושת שלווה וביטחון, כאילו אתה ילד קטן ואמך מכסה אותך בשמיכה לפני השינה.
נרדמתי, ובחלומי אני מבלה עם משפחתי בצימר בצפון לאחר שהססנו בין אילת ומנרה, וזאת מתוך ידיעה וביטחון מלא שמוטטנו את שלטון החמאס, הדפנו את חיזבאללה, המנוולים ברחו אל מחוץ גבולות עזה ולבנון, ומדינות אירופה תפסו פיקוד על השלטון האזרחי בעזה ובדרום-לבנון; כל חטופינו חזרו בשלום, אין יותר טילים ותושבי העוטף והצפון חוזרים לבתיהם המשוקמים. באיזה סיוט היינו – וטוב שחלף.
מתוך חלום אני שומע את אשתי אומרת לי "קום, רפי, אתה ישן על הכורסה, לך להתארגן וכנס למיטה". אני מת להמשיך ולחלום אבל אני כבר ער ומבין שלא ניצחנו ולא נעליים. לא מוטטנו את שלטון החמאס ולא החזרנו את החטופים. לא החלפנו את השלטון בעזה ואין לנו שום מושג מה יהיה ביום שאחרי. ישראל הצטמצמה בין גדרה לחיפה וטילים ממשיכים לעוף לעוטף עזה ולצפון. אבל, "אנחנו כפסע – פסע מניצחון מוחלט". דפדפתי במילון וגיליתי, לשמחתי, ש"פסע" זה "כמרחק פסיעה". כלומר – או-טו-טו אנחנו שם. עוד צעד אחד והגענו. נשמתי עמוקות, נכנסתי למיטה ולא הצלחתי להירדם. אז אולי רק שיחזירו את החטופים כולם ואנחנו נפסיק לדבר על ניצחון? בעתיד, איך אומרים, אלוהים גדול.
* *
אינני פוליטיקאי, ואני מבין קטן מאוד ביחסי-חוץ, אבל אני מבין בכבוד לאומי ובגאווה לאומית ובמשמעות של כבוד לעומת כסף. עד מתי ניתן לטורקים להשתין עלינו, (סליחה על הבוטות), ולהגיד לעצמנו שיורד גשם? עד מתי נמשיך להתחנחן בפניהם? נכון, אנחנו רוכשים מהם והם ספקים שלנו, בעיקר לצרכי-בניין, אבל אפשר לקנות את רוב הדברים גם מקפריסין, יוון וסיציליה. אני בעד ניתוק יחסים, שהרי בין כה וכה כל היחסים בין שתי המדינות הן רק על הנייר. אין הזדמנות שרדואן אינו מנצל כדי להשמיץ, לגדף ולאיים עלינו. בל נשכח, שגם אנחנו תורמים לכלכלה של טורקיה לא מעט, ולמרות שמדינתנו קטנה, תיירותנו גדולה והישראלים אוהבים מאוד לבזבז כספים בחופשה אפילו כאשר "הכול כלול". שילכו הטורקים לכל הרוחות, נאכל פחות בוטרגה, לקרדה ורחת-לוקום ונמתין בסבלנות. במוקדם או במאוחר יקום שלטון חדש בטורקיה מהאופוזיציה של הרודן הקיים, איתה נוכל לקיים שלום-אמת.
זו דעתי. הקדמתי ואמרתי שאני מבין קטן מאוד ביחסי-חוץ? – הנה, הוכחתי.
