מרגיז אותי לצפות בהתנהגותם של מנהיגינו. דיבורים בלי סוף, רשתות חברתיות, פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ, משכורות לאנשים שמתחזקים את הרשתות, הרבה מלל, הרבה בלה-בלה-בלה ואת המעשים אני לא רואה. המדינה הצטמצמה. שליש מהצפון הופקע והופקר, שליש מהדרום דולדל והמנהיגות שותקת. לא נראה שנעשים דברים ואין תשובות לתושבים. אבל בכל משרד דוברים, עוזרי-דוברים וצלמים ואנשי-מדיה והופעות בטלוויזיה והרבה המולה – ועל זה נאמר "נשיאים ורוח – וגשם אין".
ואז אני חוזר להיסטוריה שלנו. המנהיג הגדול של עמנו שאיחד את העם הוא, ללא כל ספק, משה רבנו. איש כבד-פה וכבד-לשון שאיחד שבטים, סחף אותם ביחד ולקח אותם למסע של עשרות שנים במדבר.
משה רבנו היה אדם בעל עוצמה רוחנית, ללא כריזמה, עניו, אדם שברח מן הגדולה. התנ"ך מציג את דמויות המנהיגים כאנשים עם חזון ורוחניות, מנהיגינו הקדומים היו בעלי-חזון ושימשו דוגמה אישית, כמו יהושע בן-נון וכמו גדעון השופט שאמר "ממני תראו וכן תעשו". אינני רואה כיום ולו אחד מחברי הממשלה שיכול בלב שלם ובנפש נקיה להגיד כזה משפט. המנהיגים בעבר, המלכים, רובם יצאו בראש הצבא, הוליכו אותו וסיכנו את גופם ונפשם. אצלנו, כיום, אפשר לראות מסירות כזו רק בתוך שורות הצבא עצמו.
איזה מיומנויות צריך מנהיג? הוא חייב להיות אדם עם מודעות עצמית, פתוח וקשוב לדברי הצוות שלו, בעל מוסר אישי שמעדיף את טובת נתיניו על טובתו האישית ולא מהסס לסכן את עצמו למען עמו, מסוגל להקשיב לזולת ולצרכיו, בעל יכולת ללמוד מטעויות של עצמו ושל אחרים ולקבל דעות של אחרים, מסוגל לקבל החלטות ולא להיות מושפע מאנשים בלתי-רלוונטיים ובעלי-אינטרסים אישיים שאולי לוחשים על אוזנו.
בעולם הגדול כיום, בדרך-כלל, ובעיקר מאז שפרצה הטלוויזיה לחיינו, תכונה חשובה לבחירת מנהיג היא שילוב של כריזמה, יכולת דיבור וסחיפת-המונים ותמיד עדיף שגם יהיה גבוה, יפה ושרמנטי. עוצמת ההשפעה קשורה ליושרה ואותנטיות.
אז לאן הגענו אנחנו בתקופתנו אם נראה שמה שנשאר אצל רוב מנהיגינו זה פה גדול, גאווה, הרבה רוח וצלצולים, אינטרסים אישיים, חוסר-בושה, מוסר מפוקפק, או אם לצטט את המוטו שלהם – כוח, כסף וכבוד.
אז אם אלה הם מנהיגינו, בל נצפה לפרוח ולשגשג. נקבל את הכוח והכסף מהאמריקאים ועל הכבוד נמחל.
***
ההחלטה האחרונה של השר לביטחון לאומי לפטר את מפכ"ל המשטרה היא הדוגמה הקלאסית למנהיגות, שהמחשבה העיקרית בה היא הרווח הפוליטי והאישי, ולא טובת העם והמדינה. בוודאי לא השמירה על הדמוקרטיה. כנ"ל לגבי שר-האוצר, שמעכב את תקציבי משרד-הביטחון תוך כדי מלחמה בתירוצים לא-ענייניים, בעוד לכולנו ידועים "שירותו הצבאי" והבנתו של השר בהלכות צבא ואסטרטגיה. על שני שרים אלה נאמר -"הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם".
