בשבוע שעבר דיברתי על רוע פוליטי, ושאלתי בפתיח האם יצר האדם אכן רע מנעוריו וכל אחד מאיתנו עלול להיפגע, ועדיין איני מבין את הרוע המתפשט במקומותינו כאש בשדה-קוצים. למה ואיך יש אנשים כל-כך רעים שמונעים על-ידי מכונת-רעל ומניעים את גלגליה: שמחה לאיד, קונספירציות, שקרים נבזים ובזויים וריקודים על הדם – וזה בולט יותר ויותר לאחרונה. נכון, זה גם מושפע, קרוב לוודאי, ממניעים פוליטיים.
מכונת-רעל זו נבנתה ושוכללה משך שנים ומפעילה את השיח החברתי ואת המרקם העדין והשברירי של החברה הישראלית. בימים אלה היא כבר מכונה משומנת היטב שיוצרת חשדנות ופחד וספק לגבי אמיתותם של דברים.
אנחנו עדים להתקפות יומיומיות על שורדי הטבח ומשפחותיהם ברשתות החברתיות; קמפיינים שלמים, וכנראה לא מקריים, נגד חלק מהשורדים ובני-משפחותיהם; אמירות זדוניות ומגעילות כמו לאחל לאלה שחזרו מן הגיהינום "היית צריך להישאר במנהרה" או "חבל שהחזרנו אותך"; "לשלוח" חטופה חזרה לעזה…
קיתונות של רעל והסתה נשפכים. למה? מהיכן נובע כל הרוע הזה? הניחו אותם בשקט. את כולם! את כולם! הם סבלו כבר די והותר מבלי לשמש עכשיו שק חבטות לכל אגרוף אנונימי.
ראו את מעגל השדים שחג עכשיו סביב הפצ"רית. רבים כבר שפטו אותה וחלקם כבר גזרו עליה גזר-דין מוות, עוד לפני שבכלל עמדה למשפט. אינני מזלזל בחשדות נגדה ואינני מקל בם ראש, אבל היא לא רצחה, לא אנסה ובוודאי שלא מגיע לה עונש-מוות.
כל "הנשמות הטובות" וכל "יודעי-דבר" מטנפים את שמה, מחליטים שהיא עושה הצגות, מייחלים למותה – מאיפה ההבנה שלכם בנפשו של אדם? אינני נכנס לעומק המניעים של העבירות, בהנחה שאכן נעשו, וברור מהודאתה שבחלקן
כך אמנם היה, אבל למה להרוג אותה במילים? ומילים הורגות!. בימים האחרונים מלאות הרשתות החברתיות בהצעות כמו "לשפד אותה בכיכר דיזנגוף" או "מוות לבוגדים" ועוד רעיונות והמלצות לחיסולה עם או בלי משפט. ואולי תוכל להגן על עצמה במשפט? אולי באמת מעוצמת הבושה והמצב אליו נקלעה באשמתה או שלא באשמתה, או בטפשותה או מכל סיבה אחרת; אולי באמת במצבה הנפשי, שבוודאי לא יכול להיות טוב, החליטה שעדיף מותה מחייה? אבל יש החודרים לתוך מוחה ורגשותיה ומחליטים שאין זו אלא הצגה.
בושו לכם.
גם לפצ"רית יש משפחה וחברים, גם לה מגיע משפט צדק, ואתם עם האצבע הקלה על המקלדת רומסים ברגל גסה ונעל מסומרת נפש של אדם שנמצא ברגעים אלה בשפל המדרגה. כל מי שיתעשת לרגע ויגלה מעט חמלה, יבין שטעות והסתבכות עלולות לקרות. קל לומר "אסור שיקרו!" אבל הן קורות. עצוב לי מאוד שהפצ"רית טעתה והסתבכה, אבל לטעות זה אנושי. אנושי לחטוא ואנושי להבין ואנושי גם לסלוח. היא תשלם את חובה לאחר המשפט.
כבוד הדדי גם למי שחטא אינו השקפה פוליטית שלי. זה המינימום הנדרש מכל בן-אנוש וכל אחד זכאי לו.
